לפלגות ראובן חלק ה ג

הכין רפואתך בחכמת התירה וכמ"ש חז"ל בקידושין ל' ברא יצה"ר ברא לו תורה תבלין ולו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו וגדול כח התורה דאגונו מגנא לבלי יפול בשחיתותיו וכי יפול הנופל ממנו הנה המאור שבה מחזיר למוטב. ומובן עפי"ז גם מ"ש חז"ל בכ"מ לעולם יעסוק אדם בתו"מ של"ש שמתוך של"ש בא לשמה לבד מה שפירשו בו גדולי המפרשים ז"ל ע' נפה"ח שער ד' וכו' אמנם גם בפשוטו איפשר להסביר הדברים עפי"מ שי"ל דגם תורה שלא לשמה הוי תבלין להיצה"ר יכך היא דרכה של תורה וסגולתה להבריחו ממנה ומכוחה וממילא כאשר יצרו יעזבנו הנקל לו להאדם לטהר את מחשבתו ויזכה נכונה רציי' ובא לשמה והייני מה שמחלקי התוס' בכ"מ בין הלומד להתגאות ובין הלומד ע"מ לקנטר שעליו נאמר נות נו שלא נברא משום דבלומד ע"מ לקנטר הא מצוה הבאה בעבירה היא ואין זה אלא עצת היצר ונמצא שאדרבא עי"ז מוסיף לו חיל ואומץ ואיך איפשר לומר שלימוד כזה יהי' תבלין לגרשו. ומ"ש חז"ל על התבלין אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ נראה להסביר בפשוטו ההבדל בין אבן לברזל עפימ"ש בדרשת מהר"י מינץ דרוש י"ב לפרש מ"ש בקהלת אל תרשע הרבה ואל תהו סכל שנתקשו בו חז"ל בשבת דף ל"א הרבה הוא דלא לירשע הא מעט לירשע ופי' הוא ז"ל דענין רשע וצדיק נאמר על מעשה המצות והעבירות בפועל ומי שעונותיו מרובין נקרא רשע ולכן אמר אל תרשע הרבה אמנם אל תהי סכל נאמר על אמונות ודעות שצריך ליזהר גם במשהו ממינות ומדעות כוזבות ר"ל עיי"ש בדפח"ח אמנם נראה דלא ניחא להו לחז"ל לפרש כן האי קרא משים דס"ל וים סכל לא משמע על דעות כוזבות וכמ"ש ג"כ בקידושין ד' ל"ו ע"א סכלו הוא דמיקרי בני כי לית בהו הימנותייהו לא מיקרי בני ת"ש ואומר בנים לא אמון בם הרי פשיטא להו דסכל אין במשמע הבלתי מאמין ע"ש] ומצינו בסנהדרין ד' ע"ו ע"ב שאמרו חז"ל מפני מה לא נאמרה יד בברזל שהברזל ממית בכל שהיא עיי"ש ברש"י מ"ש מן המקרא דכתיב באבן יד וגו' ובברזל כתיב ואם בכלי ברזל הכהו ונמצא דבאבן בעינן שיעורא שיהי' בו כדי להמית אבל בברזל לא בעינן שום שיעור ועל דמיון זה י"ל דהיינו מה שרמזו לנו חז"ל בשתי שמות אלו שקראו להם להיצה"ר בשם אבן וברזל דכונתם הוא להני תרי יצרי דמתקריין בסנהדרין ד' ס"ד ע"א יצרא דע"ז ויצרא דעבירה עיי"ש ויצרא דעבירה נאה לו הדמיון לאבן דניתן לשיעורין ויצרא דע"ז דמזיק את נפש האדם גם במשהו שם ברזל נאה לפניו ועל שניהם הוא אומר דהתורה הוא תבנין לפניהם ואם אבן הוא נימוח שאין נו שניטה להסית את העוסק בתורה באיזה חטא ועון בפועל וגם השני היינו יצרא דע"ז אם ברזל הוא מתפוצץ וכשל כחו להטות את לבבו למחשבה רעה של כפירה ר"נ וי"ל בזה עוד וקצרתי. אכן גם לנגד זה יערים מזימות ויבא רע להאטים לב האדם ומסיר אזנו משמיע תורה והיינו דקאמר שמשה רבני קרא אותי בשם ערל ויליף לה ממ"ש ומלתם את ערלת לבבכם שיצרו מתגבר עליו להרחיק אותו מלימודי התורה למען לא יהי' לו להאדם חרב פיפיות בידו ללחום אתו יכמ"ש לפרש מ"ש במד"ר ר"פ האזינו הלכה אדם מישראל שהי' חושש באזנו מהו שיהא מותר לרפאותו בשבת כך שנו חכמים כל שספק נפשות דוחה את השבת וזו מכת האוזן אם סכנה היא מרפאים אותה בשבת וכו' עיי"ש דזה נאמר שם כמו הקדמה נמ"ש אח"כ רבנן אמרי מבקש אתה שלא נחוש באזניך ונא אחד מאיבריך הטה אזניך לתורה ואת נוחל חיים וכו' ורמזו לנו חז"ל בפסק הלכה זו שהקדימו דרפואת נפשו של האדם הישראלי באה לו ע"י האיזן ואם שאזניו הכבד ואינו רוצה לשמוע דברי חכמים מה שיגידו לו מן התורה גורם רעה לעצמו ומתחייב בנפשי. וניחא לו לפרש עפי"ז מ"ש חז"ל בנדרים פ"א במ"ש על מה אבדה הארץ וגו' דבר זה שאלו לחכמים וכו' עד שבא הקב"ה ופירשה וכו' על עזבם את תורתי ואר"י א"ר על שלא ברכו בתורה תחלה עיי"ש וי"ל בפירוש הדברים עפומשנ"ת שעיקר שליטת היצה"ר באה ונהייתה רק עי"ז שישראל לא התבונן לעסוק בד"ת ולו חכמו השכילו לקבוע עתים לתורה כי אז הי' כחם יפה לעמוד כנגדו ולנצחו והנה עצה טובה וישרה לאיש אשר בתורת ד' חפצי לברך ברכת התורה בבקר השכם למען יזדרז נחייב א"ע בת"ת תומ"י כמבואר באו"ח סי' מ"ז בביאור מרן הגר"א ז"ל שם סק"ז להלכה דאסור להפסיק אחר בה"ת וצריך ללמוד תיכף אחר שיברך וכמ"ש בירושלמי והוא ששנה על אתר ואם הפסיק צריך לחזור ולברך יעו"ש ונמצא לפי"ז שבאם היו זריזים מקדימים א"ע לברך ברה"ת בתחילת היום אז היו מוכרחים ללמוד ד"ת תיכף אח"ז והתבלין היו מועילים להם להתגבר על יצרם ולהרבות בלימודים וישראל עושה חיל להוסיף עוז ואומץ להתגבר על יצרם אבל אשמים הם שלא עשו כן ולא ברכו בתורה תחנה פי' שנא התחילו כלל לברך ברה"ת לפניה ולא הכניסו א"ע לידי חיוב ת"ת ודין גרמא להם שהוסיפו סרה והרבו לפשוע עד שאבדה הארץ וכו' ומאי דקאמר ד"ז שאלו וכו' ולא פירשוה פירושו הוא על הסבה הראשונה