לפלגות ראובן חלק א ב

פתח דבר

אמר המחבר. לכבוד התורה ולומדיה מדבר. פתח דברינו יהל אור לבאר מה שמצינו לחז"ל שהפליגו בשמחת סיומא דמסכתא וכמ"ש להלכה ביו"ד סי' רמ"ו סכ"ו בהג"ה ושם בש"ך ס"ק כ"ז מביא בשם המהרש"ל ש"ל ביש"ש פ' מרובה סי' ל"ז דאפילו מי שלא סיים המסכתא מצוה רבה שישמח עם המסיים. והוא ממ"ש בשבת (דף קי"ח ע"ב) תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכת עבידנא יומא טבא לרבנן עיי"ש. ועיין עוד ביש"ש שלהי מרובה סס"י מ"ו מ"ש ג"כ שלכן עושין סעודה בעת שמסיימין כמ"ש שלהי תענית על ט"ו באב שהיה יו"ט משום שפסקו בו מלכרות עצים למערכה כו' והיינו משום שפסקו אותו היום להשלים מצוה גדולה היו שמחים ונחשב להם ליו"ט ומביא ג"כ בשם הר"ן שמהא שמעינן שמנהג ישראל הוא לשמוח ולעשות יו"ט בהשלמת המצוה יעו"ש

ולכאורה צריך להבין מה שתקנו חז"ל לשמוח אחר שהשלים וגמר את המצוה דמחזי כמו ששמח הוא מה שכבר נפטר ממנה (ע' ברכות (דף ו' ע"ב) ובשו"ע או"ח סי' צ' שמה"ט אסור לרוץ מביה"כ ע"ש]. ולהסביר הדברים כפשוטן. נקדים לבאר מ"ש רז"ל בשבת (דף פ"ח ע"א) ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית וכו' אראב"י מכאן מודעא רבה לאורייתא א"ר אעפי"כ הדר קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קימו וקבלו וכו' קיימו מה שקבלו כבר. וכבר נתקשו בזה רבותינו הקדמונים ז"ל. א) הקשה הרשב"א ז"ל א"כ קודם אחשורוש למה נענשו שעדיין לא קבלוה אז ברצון. ומש"כ לתרץ שמ"מ הארץ לא ניתנה להם אלא ע"מ שיקיימו את התורה ולפיכך כשחטאו גלו. הנה כבר הקשו ע"ז המפרשים ז"ל שהרי לא הגלות לבד נגזר עליהם ועוד נענשו בארבעה שפטים חרב ורעב וחי' רעה ודבר כמ"ש ביחזקאל י"ד והדר תיקשי למה נאנסו כיון שאנוסים היו. עיין אפיק"י ד' מעין ובור מש"כ לתרץ עפ"י המדרש איכה שלא נענשו דק משום חטא עכו"ם וזה כבר קבלו עליהם ברצון בימי יהושע כמש"ש בתוס' ולענ"ד עדיין אינו מספיק לפימ"ש חז"ל בריש פתיחתא דאיכה מצינו שויתר הקב"ה על ע"ז ועל ג"ע ועל ש"ד ולא ויתר על מאסה של תורה דכתיב על עזבם את תורתי הרי לפניך שנענשו משום ביטול תורה וע"ז ודאי תיקשי כנ"ל הא אנוסים היו

ב) הקשו התוס' ממ"ש במגילה (דף ז') ללמוד מהאי קרא דקיימו וקבלו דאסתר ברוה"ק נאמרה ודרשו מזה קיימו למעלה מה שקבלו למטה וכבר ראיתי מתרצים בשם הגאון ר' ארי' ליב אבד"ק בריסק ז"ל דכאן בשבת ילפינן מן הכתיב דכ' קימו וקבל לשון יחיד וקאי על מרע"ה שקיבל את התורה מסיני ברצון גמור ובזמן מרדכי קבלו כולם ברצון ולכן אמרו כאן דכתיב קימו והיינו שקיימו כולם עתה מה שקיבל מרע"ה כבר ובמגילה שם יליף מן הקרי דקרינן וקבלו ולכן אמרו שם לשון שנאמר קימו וקבלו קיימו למעלה וכו' ודפח"ח. ואולי י"ל ג"כ עפי"ז מ"ש במד"ר פ' תשא שבשעה שעשו ישראל את העגל הי' משה מפייס את האלקים וכו' כך אמרת בסיני אנכי ד' אלקיך לי אמרת וכו' והיינו משום שהוא קיבל ברצון אבל המה הלא יש להם טענת אונס וי"ל עוד בזה אכן עדיין אינו נוח לי דע"כ חזינן מהא דנענשו גם קודם אחשורוש שגם לכולם נחשבת היא לקבלה גמורה וכנ"ל וממעשה העגל גופה יש להוכיח כן שהרי אין לומר ה"ט דנענשו משום שע"ז. הוא משבע מצות ב"ג למ"ש בסנהדרין (דף ס"ג) שחטא העגל ל"ה אלא שיתוף וב"נ אינו מצווה על השיתוף ואכן עיין שו"ת ש"א סי' כ"ד דגם ב"נ מצווה על השיתוף וקצרתי]

ג) הקשו התוס' על עיקר הכפי' מה צורך הי' בזה הא אמרו תחלה נעשה ונשמע ותי' שמא יהיו חוזרים בהן כשיראו האש הגדולה. וקשיא לי מ"מ מה יענו במה שמצינו שאמרו שנית נעשה ונשמע גם אחר מ"ת לפימ"ש רוב מפרשי התורה מרבותינו הראשונים ז"ל בפ' משפטים דמש"ש ואל משה אמר וגו' הי' אחר מתן תורה עיי"ש בא"ע ורמב"ן וא"כ הדר הוי קבלה ברצון אחר שסר הפחד והכפי' ואי נימא דכיון דזה הי' אחר המעשה ובשעת הקבלה הא לא נתרצו לכן ל"מ ואין זה נחשב לקבלה ברצון גמור א"כ איפוא צריך להבין למה נחשב קבלתם בימי אחשורוש לקבלה גמורה שלא בעת נתינתה וכגון דא צריכה רבה לכאורה

ובישוב אלה הדברים עלינו להזכיר נושנות כי היטיבו אשר דברו המפרשים ז"ל לבאר כי באמת לגבי ישראל נידון זה לקבלה ברצון אף שנתרצו רק ע"י כפי' וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מה"ג ה"ב מילתא בטעמא גבי גט מעושה משום שרצונו האמיתי הוא לעשות כל המצות וכו' ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר עשה לרצונו עיי"ש. ולפי"ז ודאי דאין להם שום טענת אונס מעיקר הדין על עצם קבלת התורה דהוי קבלה גמורה מרצון ואדרבא צריך ישוב מ"ש ראב"י מכאן מודעה רבה לאורייתא דאין זה אונס כלל: