לי לישועה (על השו"ע) רנב

ואפשר לומר דכוונת הסמ"ע בדברים אלו הוא ללמוד למציאות אחר דהיינו שהלוה נטען בחייו מן המלוה והוא ענה לא לויתי ואח"ך מת הלוה והמלוה ובאים יורשי המלוה לגבות מן יורשי הלוה שאז אעפ"י שהיורשים לא טענו לא לויתי אלא אביהם הוא שטען זה אפי"ה הם חייבים לפרוע כיון שכבר אביהם הודה שלא פרע דמדי הוא טעמא דאמרינן בסי' ע"א סכ"א דכשהאמין המלוה ללוה לומר פרעתי אין המלוה גובה בשטר זה מן היתומים משום דטענינן להו דאביהם פרע אבל במציאות זה הרי הלוה עצמו הודה דלא פרע וא"כ חזר הדין דיורשי המלוה יכולין לגבות מיורשי הלוה אלא שצריכים לישבע שבועה שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע מכח שעבר זמן מה אחר שנטען הלוה עצמו ואפשר שאח"ז נפרע וזהו שכתב הסמ"ע ופשוט הוא דמה"ט אפי' הלוה או יורשיו רוצים לישבע וליפטר ור"ל מהאי טעמא דאמרינן דאומר לא לויתי הוי כמודה שלא פרע אפי' אם רוצה הלוה עצמו לחזור ולישבע שפרע כיון שהאמינו המלוה לומר פרעתי אפי' הכי אין שומעים לו ואפי' היורשים שלו אם רוצים לישבע ולומר שפרע אביהם אין שומעין להם כיון שכבר אביהם הודה שלא פרע אלא יורשי המלוה נוטלין אבל בשבועה שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע שמא אדי ביני ביני נפרע ודו"ק, ועל דברי הסמ"ע איכא למידק דפסיק ותני דהמחבר בסי' ע"א פסק דנאמנות המלוה ללוה מועיל גם ליורשי הלוה והלא בסי' ע"א סכ"ב הש"ע הביא שתי סברות וי"א בתרא היא ס' הרא"ש שסובר דאין נאמנות הנז' מועיל ליורשי הלוה ומשמע דהש"ע ס"ל הכי מדהביא סברא זאת בסוף וככללין בכל מקום דס"ל כסברת י"א בתרא ואולי י"ל דכיון דמר"ן לא הביא מחלוקת הנז' כ"א בפרעון קודם זמנו אעפ"י שסברת הרא"ש היא דלא שכא לאחר זמנו וכמ"ש הסמ"ע ס"ק מ"ד שם מ"מ מצינו דבסעיף כ"א כתב מר"ן דאין המלוה גובה בשטר זה מן יורשי הלוה דטענינן ליורשים שפרעו אם כן משמע דסבירא ליה דלא כיש אומרים בתרא בלאחר זמנו וזה קצת דחוק עיין שם בש"ך וצריך עיון, סי' ת"ך וכל המבייש אדם כשר מישראל בדברים אין לו חלק לעוה"ב, כן הוא לשון הרמב"ם פ"ג מה' חובל ומזיק ה"ז ותמיה אני מנין יצא דין זה דבגמ' מציעא דנ"ט ע"א (שם ציין באר הגולה) לא אמרו כ"א מבייש פני חברו ברבים ובש"ע והרמב"ם משמע אעפ"י שאינו ברבים וצ"ע כעת: