לי לישועה (על השו"ע) רכו

ה' אלד'ינו ה', הוא אחד, ואומר הרב שגם כשקורא שם אדנות בקוראו קמ"ץ יחשוב בלבו שבזה נגמרים ג' שמות ה' אדנות ה' שעולים י"ג כמש"ל כמו אח"ד, כי כן הקמ"ץ ג"כ רומזת לג' שמות כמותם ה' אלד'ינו ה' אשר נאמר עליהם אח"ד, וזה כמו זה וק"ל, עוד אפשר לפרש מ"ש במנין ה' אחד דר"ל אדנ"י אחד עולים ע"ח כמו ג' הויו"ת, הלכות ברכות השחר סי' מ"ו, ברכת התורה צריך ליזהר בה מאד כתב הרמב"ן ז"ל בהשגותיו על ספר המצות דהרמב"ם ז"ל במצות עשה שלא מנה הרמב"ם מצוה ט"ו וז"ל והעולה מזה דברכת התורה היא מצות עשה מן התורה ובגמרא דבני מערבא וכו' מכל זה נתבאר שהברכה הזאת מן התורה ואין ראוי למנותה מצוה אחת עם הקריאה כמו שמקרא בכורים אינו נמנה אחת עם הבאתו וסיפור יציאת מצרים עם אכילת הפסח עכ"ל, וגם הרב מגילת אסתר דמליץ בעד הרמב"ם ז"ל בכל מקום כתב על דברי הרמב"ן דצודקים הם ולא ידע למה לא מנאה הרמב"ם ז"ל ולדידי צ"ע למה לא נאמר דלא מנאה הרמב"ם מצוה בפני עצמה בהיות שכבר יסד הוא ז"ל בשורש ז' דלא ימנה מצוה שהוא חלק ממצוה אחרת וכמו שאמר ג"כ שאין למנות מצות מרור בליל פסח כיון שאינו נאכל כ"א עם הפסח ובלא פסח לא יש מצוה באכילת מרור וא"כ גם אנו נאמר דברכת התורה חלק היא ממצות תלמוד תורה דהרי אינו יכול ללמוד בלא ברכה ומה שהכריח הרמב"ן ז"ל דאין למנותה מצוה אחת עם הקריאה מהא דבכורים עם הקריאה שמנאם שתי מצות יש לתרץ דשאני קריאת הבכורים דיש מביאין ואינם קורין וזוהי הלכה רווחת וא"כ לא דמי לברכת התורה דבהכרח אדוקה בקריאת התורה ולא תסור וגם ההכרח מפסח וסיפור יציאת מצרים לא ידעתי מהיכן דלא מצינו דתלויים זב"ז לשום ענין כ"א שמצותן בזמן אחד ודבר זה נראה נכון, הלכות תפילין סי' כ"ה סעיף ה', ויניח של יד תחילה ויברך וכו', לענין הברכה אם צריך שתהיה מעומד או מיושב כתב הרמ"ע סי' ק"ך לברך מעומד וכן כתב הרב בני חיי אבל הראב"ד סימן י"א הביא משם הרב מצת שימורים דצריך דוקא מיושב יעו"ש וכן הרב שלמי צבור כתב דלמקובלים צריך לברך מיושב וכן נראה מספר משנת חסידים מסכת תפלין וכן כתב הרב דרכי נועם הביא דבריו הרב שערי תשובה בסימן זה סק"ג, וגם הרב כסא אליהו כתב דרוב העולם נוהגים לברך מיושב, והנה למברך מעומד כדי לקיים הנחת תפלין של יד מיושב צריך להדקם מיושב כי עיקר הנחתם הוא ההידוק וא"כ הרי הוא מפסיק מעט בין הברכה לקיום המצוה בקום עשה, הלכות תפילה סימן ק"א ס"ב, ומשמיע לאזנו בלחש ולא ישמיע קולו וכו' פסק זה נראה להפך ממ"ש בב"י סימן קמ"א שמפורש יוצא מדבריו שראוי שלא להשמיע התפלה לאזניו, וכבר הקשה כן הרב חיד"א בברכ"י ושם כתב ששמע מגורי האר"י זלה"ה שלא להשמיע לאזנו וספר בית עובד כתב שאין לסמוך על שמועה זו מפני שמצא באורחות יושר למהר"י סרוק [צ"ל הנהגות יושר] שבסוף ספר צמח צדיק דצריך להשמיע לאזנו וכו', על כן נראה לומר דזו היא הכרעה גדולה להצריך לכתחילה שישמיע לאזניו עכ"ד, ואחר המחילה עדיין הדבר שקול ואין ראיתו מכרעת כלפי מ"ש המחב"ר סימן תקפ"ב שכתב בשם מהרח"ו ושל"ה ושאר רבוואתא שלא להשמיע לאזנו ושכן כתוב בספר הכוונות ואם כן איך נניח מ"ש בספר הכוונות ומהרח"ו לעשות כמ"ש שהעתיק חכם אחד מסידור מהר"י סרוק ולאו מהר"י סרוק חתים עלה וכ"ש דלא כתב דצריך להשמיע לאזנו כי אם בלשון הזה איסור גדול להשמיע תפלתו לזולתו שתפלתו נשלכת למקום פסולי המוקדשים ע"י המלאכים הנקראים אזנים כנז' בזוהר, אבל עם כל זה ישמיע לאזנו עכ"ל, והנה הרואה לשון הזוהר בויקהל דף כ"ב נראה לכאורה שהקפידא היא דלא לישתמע לבני נשא כ"א דוקא למתפלל ולא לאחרא, אבל לכשתדוק תראה שהקפידא היא שהמלאך דוקא ישמע ולא שום בריה ומכללם הוא עצמו וכן נראה שהבין הרב חיד"א ז"ל בזוהר, ועיין בפתח עינים על ברכות דט"ז שכתב בשם תוספות ישנים שלא להשמיע אפילו לאזניו ולפי גירסתם בש"ס הוא גמרא