לבוש מרדכי על יבמות ד

מסכתא יבמות סימן א

סוגיא דחמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום, וביאור שיטת הרמב"ם

דף ב. חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם

והנה הטעם דערוה פטורה מן היבום הוא דילפינן גזירה שוה דעלי', או מטעם דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, והטעם דצרת ערוה פטורה ילפינן מקרא דלצרור

אכן הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות יבום הלכה ח' ז"ל, ואלו שהן פטורות מן החליצה ומן היבום כו' ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה לקוחין. ובהלכה ט. כיצד יבמה שהיא ערוה על יבמה כגון שהיתה אחות אשתו או אמה או בתה הרי זו פטורה מן החליצה ומן היבום ואין לו עלי' זיקה כלל שנאמר ולקחה לו לאשה ויבמה מה שראוי' ללקוחין וקדושין תופסין בה הרי היא זקוקה ליבם עכ"ל. והדבר תמוה שהרמב"ם הביא למוד אחר נגד כל סוגית הגמ' דטעמא דאין ערוה נופלת ליבום הוא מקרא דעלי' או מטעם דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, והמ"מ כתב שהרמב"ם הביא דרשה דרבי דולקח ולקחה לאסור צרות ועריות, ומוסיף ע"ז המ"מ ז"ל, ואעפ"י ששם העלו לאסור צרות של עריות ועריות גופייהו לא צריכי קרא שאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, רבינו כתב כפשט הברייתא וכסוגיין קמייתא דערוה צריכא קרא ואין זה מעלה ומוריד לעיקר הדין וע"כ לא חשש רבינו בזה עכ"ד המ"מ, וגם זה תמוה דלסוגיא קמייתא הי' להרמב"ם להביא דרשה דרבנן מעלי', ומה שכתב המ"מ דאין זה מעלה ומוריד לעיקר הדין, הא נפקא מינה מזה, דלרבי פריך בגמ' ורבי האי קרא דלצרור מאי עביד ומשני לצרור מפיק לה רבי לכדר"ש, והרמב"ם הא פסק דלא כר"ש, א"כ ע"כ סבר כרבנן, ועוד שאין זה כלל דרשא דרבי, דרבי יליף מיתורא, דולקח הי' לכתוב וכתיב ולקחה, ויבם הי' לכתוב וכתיב ויבמה, אכן ילפותא דכתב הרמב"ם הוא מקרא דולקחה הוי תפיסת קידושין ואין זה כלל דרשא דרבי

א) והנראה לי, דהנה בירושלמי יבמות הלכה א' איתא, ר' אייבו נגרי קריספי בשם ריש לקיש לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר זו אשה שהיא זרה לו אמרה התורה לא תהי' לו לאשה אפילו מצוה, וכתב השירי קרבן דהילפותא מדכתיב לאיש זר ולא כתיב לאיש אחר, והקשה הא מפורש בקידושין י"ט דיבם נמי כאחר דמי ומה דקאמר לאיש אחר ולא ליבם זהו דוקא היכא שמדבר ביבם לבדו אבל היכא דמדבר בכל אדם גם היבם בכלל אחר וכמפורש בתוס' שם דף י"ג, וא"כ איך יכתוב לאיש אחר הא אז יהי' גם היבם בכלל

ונראה לי, דהנה שם בירושלמי איתא דאבא שאול דאמר הכונס את יבמתו לשם נוי או לשם דברים אחרים הרי זו בעילת זנות וקרוב להיות הולד ממזר אתיא כר' עקיבא דאמר יש ממזר ביבמה, ופריך מה דא"ר עקיבא ביבמה שזינתה מה דאמר אבא שאול ביבמתו, ומשני, אתיא דאבא שאול כר' יוסי בן חלפתא דרבי יוסי בן חלפתא יבם אשת אחיו חמש חרישות חרש וחמש נטיעות נטע ודרך סדין בעל ע"כ וכבר תמה על זה בנועם ירושלמי איך הוי בעי למימר מעיקרא דאבא שאול כר' עקיבא הא ר' עקיבא מיירי ביבמה לשוק ואבא שאול מיירי ביבמה ליבמה ומה ענין זה לזה

ע"כ נראה לי, דהנה יש לחקור מה שאסרה התורה ליבמה להנשא, אי משום ליתא דהמת דהיכא שמת בלא בנים ויש אח אז אמרה התורה שמיתת הבעל לא פטרה עדנה לגמרי ונשאר עלי' לאו דלא תנשא מטעם שהיא עדנה אשת המת וזקוקה להמת, ואף דאהני מיתת הבעל לפטור ממיתה אוקמה על לאו (ועיין בקדושין י"ג), או שאמרה התורה שהיכא שמת בלא בנים נעשות זקוקה להיבם ועתה היא אגודה גבי' ואסורה לעלמא מפני זיקת היבם

ונראה לי, דזה גופא מסתפק בגמ' בגטין דף פ"ג דקאמר היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר, ופריך והרי יבם שבעל אוסר ויבם מתיר, ומשני יבם אסר ויבם שרי, והיינו דבתחלה הי' סבור שאיסור יבמה לשוק הוא משום שלא נפקע עדנה לגמרי זיקת הבעל והיבם ע"י חליצתו הוא מפקיע זיקת הבעל שעלי', ומשני דעתה אין עלי' כלל זיקת הבעל ואיסורה לשוק הוא משום זיקת היבם ובחליצתו של היבם הוא מתיר זיקת עצמו וכן הוא בקדושין י"ד, דיליף שמיתת היבם מתיר מק"ו מאשת איש שמיתת הבעל מתיר, ופריך מה לאשת איש שכן