לבוש מרדכי בבא מציעא ב

הקדמה השם דרכים בארץ ובים הגדול. נתיבות במים עזים הוא שם דרכים. בים התלמוד. וצוה אותנו ללך בדרכי ה'. למצוא נתיבתי' ודרכי' של תורה דרכי נועם. הדרך אשר בה הולך האדם למעלה כל מה שהוא צולל לעמקי תורתינו הק'. הוא הולך יותר למעלה, כל מה שהוא מחשיף מצפונות החכמה הולך וגדול. התורה. הקדושה. אשר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים צמצם אותה הקב"ה בספר התורה. כאשר צמצם שכינתו, בין בדי הארון ועלינו להרחיבה. בזה שנשדדה. ונגלה מטמונות. אשר בה, וגדלה את מימי' שהם מעין שאינו פוסק. וכל ימי חיי האדם. עליו ללך בדרך הזה. ואף אם אלפים שנה יחי' האדם, וכל ימי חייו לא יפסוק ממשנתו, עוד לא יגיע למקצת מן המקצת אשר בה

אמרו רבותינו ז"ל על הפסוק אם בחוקתי תלכו. שתהיו עמלים בתורה. וזה התחלת התנאי של כל הברכות, שהבטיח ה' לעם ישראל, אם ילכו בחוקותיו. היינו שיהיו עמלים בתורה, דרשו זאת רז"ל כי החוקים שחקק ה' לעם ישראל, עליהם אין שייך לומר, הליכה עליהם שייך לומר עשי'. ושמרתם את כל חוקותי ועשיתם אותם, השמירה היא להוסיף גדרים, והעשי' היא לעשות אותם, אכל איך שייך לומר הליכה על החוקים, אכן בזה ביארו לנו רז"ל כי בהדברים האלה אם בחוקתי תלכו, הודיע לנו השם כי הצלחתינו ואשרנו, הוא אם נלך בחוקיו, ח' שם חוקות שמים וארץ. ושם חוקות התורה, ועלינו ללך בהחוקים ההליכה היא אשר האדם הולך למקום רחוק ועובר הרבה ארץ. והולך הלאה ועל האדם בתורת ה' תמיד ללך וללך. כל ימי חייו. להשיג את החוקים שחקק ה' יותר ויותר. ובזה הוא הולך תמיד למעלה למעלה, והליכתו אינינה פוסקת. כי כל אשר יעמול יותר ימצא יותר, ויראה כי רב מאד הדרך. אם אנו עמלים בתורה. בעמל הנפש. להשיג איכות ועמקות הדברים, אז ה' משפיע עלינו כל הטובות. שחפץ ה' שיהיו על עם ישראל וכזה ביארו רז"ל. קרא דהליכות עולם לו. אל תקרא הליכות אלא הלכות, לא שינו רז"ל את הפסוק מקריאתו. אם כתוב הליכות, לא נוכל לקרא הלכות, אכל רז"ל דרשו הדרשה הזאת, כי כל מעשה העולם, אין ההליכה העיקר, אלא התכלית להגיע למקום הנרצה, למקום ומחוז חפצו. ששם ישיג מבוקשו, או ששם יוכל לעשות את המוטל עליו, זה העיקר אבל מהו הדבר, שלא העיקר להשיג תכלית. ולשים קין להילוכו. אך ההליכה בעצמה היא העיקר, ואין לה גביל, ולא תכלית, אך ללך. וללך. וזאת כל תכלית העולם, המה ההלכות. היינו לימוד התורה, אבל לא לימוד התורה, כאלה אשר קראום רז"ל, שאם יורו מתוך משנתם, המה מכלים העולם, הלימוד שאינה עפ"י גמרא, היינו הפלפול והחקירה בטעמי הדברים, בהבנתם בהעמקה אם שגם זה מצוה, אעפי"כ לימוד שאין האדם בא לעומק, אין זה תורה לשמה, לימוד שאין יכול האדם להורות מתוך זה אינינו עוד תורה אמתית ומהו תורה אמתית, אשר כל אושר ישראל, והעולם תלוי בה, לימוד שיכול להורות מתוך זה, שהולך ומכין דבר לאשורו, לישרו ובכן אמרו, אל תקרא הליכות עולם, שהעיקר והתכלית, ודבר שבלתי פוסק. הוא ההליכה אלא הלכות זהו לימוד שיוכל להביא לידי הלכות, היינו העמל בתורה, לזה יקרא הליכות עולם לו ודרשתם זאת. היא אחת עם הדרשה, על קרא, דאם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה, להבין אגרא דשמעתא פנימיות ועומק הדברים, אלה המה הליכות העולם ולימוד התורה לשמה

וכאשר רבינו הרא"ש בפירושו לנדרים דף מ"ב פירש הא דאיתא ודבר בהן לשמן. כתב ז"ל כל דבורך ומשאך בדברי תורה יחי לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות, עכ"ל, הננו רואים מדברי הרא"ש אלו, שמה שאמרו תורה לשמה, אין הכונה לשם מצוה בלבד, מדלא אמרינן תורה לשמו היינו לשם השם, אלא עוד דבר גדול כיונו בזה שאמרו לשמה, הפירוש, הלימוד צריך להיות לשם התורה, להבין, ולהוסיף לקח ופלפול, הידיעה, בלי הבנה והוספת לקח ופלפול, הוא כגוף בלי נשמה, אך ע"י הפלפול בישרות והבנה, באים להבין עמקות, ומכרח הדברים. לדע את תורתינו הק'. לדע דעת עליון. בתורתו הקדושה אשר היתה גנוזה אצלו אלפים שנה קודם בריאת העולם, וכאשר ביאר זאת בספר הקדוש נפש החיים. מה גדול המרחק. מה רב החילוק. בין הלימור. לדע אך צורת הדברים, ובין הלימוד לדע עמקות וסברת הדברים. אי אפשר לשער, הנה אמרו רז"ל, במס' מגילה דף כ"ח. ההוא צורבא מרבנן. דהוי תני הלכתא ספרא וספרי ותוספתא ושכיב אתו ואמרו לרב נחמן לספדי' מר אמר היכי נספדי' הי דנא דמלא ספרי דחסר, והנה ידע רכ נחמן. את העונש הגדול. שר המתעצל בהספדו של חכם, עד שאמרו ראוי לקברו בחייו, ואמרו במס' קידושין. והוא מהתוספתא. אם אמר ע"מ שאני תלמיד, זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום. ואומרה ואפילו במס' כלה, אף שידע לומר מה שנאמר בחדשי כלה הוא תלמיד ע"מ שאני חכם, כל שאומר דבר חכמה בכל מקום ואומרה, ופרש"י מילתא דתליא בסברא. והאי בכל מקום דאיתא גבי דבר חכמה. הוא ג"כ אפילו אומר באיזה מקום, לא שיאמר בכל מקומות התורה. וכן פירש החלקת מחוקק בסימן ל"ח סעיף קטן מג' ז"ל דבר התלוי בסברא בכל מקום נראה דהכא ג"כ כאחד מן המקומות סגי כמו בע"מ שאני תלמיד, ואפשר דמי שיודע להשיב דבר התלוי בסברא במקום אחד יודע להשיב בכל המקומות עכ"ל. עכ"פ רואים אנו, שמי שיודע להשיב סברא ישרה. בלימודו, לזה יש לו דין חכם, וממילא מחויבים לתת לו כבוד חכם, אבל מי שלמד הלכתא ספרא וספרי ותוספתא, שזהו כל הש"ס בימי רב נחמן. אם אינינו שיוכל לאמר עליו, שהוא יכול לומר מלתא דתליא בסברא לו אין מחויבים לתת כבוד חכם זה למד כל הש"ס שזה