ליקוטי חבר בן חיים ח נג

סי' צ"ט במחבר סק"א ד"ה עצמות האיסור וכו' ופר"ח מוכח בראי' ברורה כהראב"ן אם מעל שהביא הרב"י בכ"ה דדוקא מין במינו או אינו מינו ולא יהב טעמא רק דאנן לא נהיגי' לסמוך אקפילא מקלינן לצרף בעצמו אבל בשאינו מינו דלא טעמנו אין עצמות מצטרפין משום דטעמא לא בטל וכ"כ תוס' חולין צ"ו ע"ב ד"ה איכא ע"ש וכן ראוי להורות ולהחמיר בב"א מיהא ועיי' פלתי: ש"ך סק"ז ד"ה אבל לדעת הראב"ד אסור וכו' עיי' במ"א ס"ס חמ"ז וב"ח שם ועיי' בב"ה סק"ה בסי' זה וצ"ע ממה שכ' תוס' חולין קי"ב ע"א ד"ה דקיי"ל בכלי מקדש כל יום נעשה גיעול לחברו משום ביטול ברוב סגי ואוקמא אדאורייתא ע"ש וקשה להסוברים דמדאו' אין מבטלין איסויר לכתחילה וצ"ל דבכלי אינו אסור לבטל לכתחלה כ"מ לשון הטור סי' קכ"ב בשם הרשב"א ועיי' בט"ז ס"ס זה: המחבר בהג"ה סק"ה ד"ה לא מהני וכו' למי שבטלו או למי שנתבטל בשבילו כן משמע לפ"מ שתי' הנה"כ קוש' אביו הש"ך דס"ס קט"ו דמשום ביטול איסור לכתחילה נגעו בי' וכן הסכים במ"י כלל פ"ה סקל"א ועיי' סקל"ג: מחבר סק"ו בהג"ה ד"ה ואחר כן נפל עיי' צ"צ סי' פ' וח"א ססי' תמ"ז ומה שכתבתי לעיל בגליון ט"ז סי' צ"ז: ש"ך סקי"ט ד"ה וצ"ע וכו' ויש לישב דשם אינו מפסיד אם ישהנה לשנה הבאה וידלקנ' באנוכ' ולזה נתכוין המג"א שם אבל לא הוה דשיל"מ ממש דלדבר זה לא נאסר מעולם ובאר יעקב לא נחית לכך: ש"ך סקכ"א ד"ה פ"ב דערלה וכו' ע"ש מסתפק הירושלמי אי ידיעת חבירו מהני ואז ידיעת ספק מהני שנסתפק אי נפל לקופה זו ולא הוספק לברר עד שנפל לקופה אחרת ע"ש במשנה ב' ולע"ד דנין בזה דין נשפך דלעיל סי' צ"ח סעי' ב' להקל במ"ב כל שהוא ביותר מרובה להחמיר באיני מיני וצ"ע: בא"ד ד"ה וכה"ג אפשר להקל וכו' דעת הפר"ח לאסור באי' דאורייתא ביבש מב"מ ולהקל מב"מ בלח בלח ביותר כל זמן שהוא יותר מרובה בנודע בנתים: סי' ק' ש"ך סק"ב ד"ה טיפת דם וכו' עיי' מ"י כלל מ"א סק"ב מחבר שיש בו אפרוח וכו' ואיירי שאח"כ נטרסקו ב"ב שא"א להכיר וגם לא בטיל עתה חד בחד ודוק: ש"ך סק"ח ד"ה כלל מ"א וכו' עיי"ש במ"י סק"ז דמסיק דשאני שומן הגיד שאינו אלא מנהג קדושים ולרא"ם שהבי' הרב ב"י בשם תוס' אינו אוסר כלל לכן לא נחמיר ב"י באיסור הדבוק ונכון וכ"כ הש"ך סי' נ"ה סס"ק כ"ג ע"ש: סי' ק"א עיי' ביבמות פ"א ע"א פירש"י ד"ה שאני שונה ותו' ד"ה מאי היא וכ' משמע בתרי דרבנן לא הוה דבר שבמנין וה"ה בחה"ל כגון בשר שנתבשל בחלב שחוטה וכה"ג כנלע"ד: ש"ך סק"ט ד"ה אסרתו ובמ"י שם סק"ח הסכים לפסק ט"ז סק"ה: ש"ך סק"ג ד"ה כגוף אחד וכו' ובשר שנתבשל עיי' לעיל סי' פ"ו בש"ך סק"ל וצ"ע: ש"ך ס"ק ט"ו ד"ה בשם מהר"י וכ' דכל שד' להתפס' בשעת בישול ועדיין עיי' במ"י כלל מ"א סקי"א שמפקפק על זה: סי' ק ק"ב בש"ך סק"א ד"ה ע"ו וכו' פ"ו סק"י כל"ל ועיי' ט"ז סק"ב וק"ל שייך לעיל במחבר סק"ח ד"ה וכן כל כיוצא וכו' נלע"ד דווקא בכה"ג שכבר בטל מדאורייתא חד בתרי רק משום דהוה חה"ל סמכי' אבל בלא"ה לא ועיי' בזה בתשו' ח"צ סי' ל"ט שאם דומין בדבר הניכר בשימוש היד אף אנן בקיאין ע"ש מחבר סק"ב ד"ה של ספק טריפה וכו' ואי נולדה בי"ט ונתערבה אסורה עד למחר להתיר אסורה דנולד עכ"פ וכן בוודאי טריפה צ"ל ססי' ס"ט: ש"ך סק"ד ד"ה שאני הכא וכו' עיין מ"ש הר"ן בנדרים נ"ב ע"א ש"ך סק"ה דיה כיון דלחזותא וכו' פי' משו"ה מיקרי מב"מ שצריכים לתקן המאכל כמ"ש בסק"ו ולא גרע מתבלין שכ' תוס' שם אבל בשאר איסורא דרבנן חזותא לאו מילחא היא כהוכחת פר"ח מדהוה אבעי' דלא איפשטא בב"ק ק"א ע"א מיהו באיסור דאורייתא אזלינן לחומרא ואפי' זוז"ג לא מהני דלאו מטעם דגרמה אתינן עלי' ועיי' במ"י כלל ע"ד סק"ה דמקיל באסור' דאורייתא שעיקרן לאכילה לא מהני חזותא ע"ש שלע"ד כל ראיותיו אינ' מוכרחים להקל באיסור דאורייתא דמ"ש דלאחר נתינת טעם כל איסורא דרבנן וליתא אי חזותא מילתא הוא ופשוט ומ"ש מדרבא פ' התערובת ע"ט קרמי הפ"ח וכו' בספיקא לא מיירי ומ"ש וברכה דמידי דעבד לחזיתא הוה טפילה אינו ענין לכאן דעל האכילה מברכי' ולא על הראיי' לכן אין לזוז מפסק הפר"ח: