ליקוטי חבר בן חיים י שלג

היורשים דאל"כ כיון דערב מלוה ע"פ שוב לא גבי וטעמא במלוה ע"פ גובה משום נעילת דלת וא"כ מה לי אם הם בני מצוה או לא ונ' דמשום נועלת דלת לחוד לא הטריחו חכמים על היתומים לפרעו שלא כדין אלא משום דבלא"ה פריעת ב"ח מצוה ואמנם יתמי לא בני מעבדי מצוה נינהו

רשב"ם ד''ה ר"ה ברי' דרב יושע לפטור את הערב אף דר"ה ברי' דר"י ס"ל פר' השותפין אדם פורע תוך זמנו היינו אי אתרמי לי' זוזי אבל צררו לא מתפיס כ"א לפטור הערב

והנה כתב רשב"ם דלמלוה מתפיס צררי דאי לערב מתפיס צררי שוב יבא המלוה ג"כ לגבות הימנו

רשב"ם ד"ה שלחו מתם בחייב מודה הענין דחייב מודה וודאי חויב אבל שמתי' ומת בשמתי' נימא דוודאי מלוה ישנות יש לו עליו ולא לגבי' מיתמי קמ"ל כיון דאיהי לא מהימן לי' בהך טעני' גם ליתמי לא טענינן

תוס' ד"ה ואם כ' עיי' רש"א שהק' דלמא גם לרב פפא מיירי בחייב מודה ונ' דא"כ לא הוה לי' להש"ס למימר אי"ב בשחייב מודה דהרי כולא מלתא דר"פ דחייב מודה מיירי. ובענין קו' תוס' מאי מהני התקבלתי נ' דמטעם מכירת שט"ח מהני דהו"ל כאלו מכר השטר לערב

שם בסו"הד מהא דאמר עיי' רש"א שהקש' מאי ענין דבר זה לדבר זה ונ' כוונתם דלד' רשב"ם דמחלק בין בע"פ לשט"ח י"ל דהתם במלוה ע"פ והוה רק מצוה והכא בשטר מגבי נמי גבה אבל לד' תוס' דאין חילוק ק' להו ומה שהקש' עוד רש"א ונדחק ליישב תי' התוס' נרא' דכוונת תוס' דאפי' במלוה ע"פ הוה מצוה

פלוגתת רבא ורב אשי נר' דרבא ס"ל דלמלוה מתפיס מתפיס צררי ורב אשי ס"ל דלערב מתפיס צררי

בר עצרי כהן הוה אפשר כוונת רשבם דהי' נקרא בר עצרא על שהיה כהן כדאשכחן בדואג נעצר לפני ה' דאל"ה אבוה דרב הונא הו"ל למימר לא זולת

צורבא מרבנן ונ' דמהני תרי טעמא לא הוה עול בדבר דמחויב הי' לתמוך ביזבנו שהוא צורב' מרבנן

תוס' ד"ה כל דמגרש לולי ד' תוס' נ' דנקט הכי דלא תק' אמתני' דמתני' כשתתבע מן הערב בב"ד ממילא ידירוה הנאה אבל הכא האב ישלם שלא בב"ד ואמנם אי הוה מגרש לה בב"ד מדרך הב"ד לשאול אם כבר קבלה כתובתה וא"כ היא תשיב שיש לה ערב וממילא יודע הדבר אבל באמת לאו בבי דינא מגרש

תוס' ד"ה ערב בכתובה ע' רש"א מ' לרש"א דתוס' ידעי שפיר לפי דערב דמתני' היינו קבלן אלא דק' להו הרי לית לי' וע"ז תי' דמיירי באביו וק' לרשא לימא דאשתדל אבל באמת מבואר מן הפוסקים דכוונת תוס' דערב דמתני' דווק' וה"ט דמיירי באבא לגבי ברי': גמ' כי לית לי' משתעבד ולא שייך הכא בהדירה הנא' דמהימן לי' דלמה לא יהא נאמן לו יותר מלנו

תוס' ד"ה שכיב מרע יש ליישב קושי' תוס' דלעולם בשכ"מ ונ"מ אם הודאתו הודאה א"כ לא חזר בו משאר ומתנתו קיימת אבל אי מטע' מתנת שכ"מ וחזרה אתי עלה א"כ חזרה במקצתו חזרה בכלה ובטיל' המתנ' וכ"ת א"כ לפשוט התם מר"ה דהכא דחזרה במקצת הוה חזרה בכולה לא היא זול הכא קמדחי לי' זיל הכא קמדחי לי' דלמא טעמי' משום דאם עמד אינו חוור

ואמנם הא דקאמר הש"ס ה"נ שלא להשביע את עצמו ע"כ קאי דאם עמד אינו חוזר דאי חוזר והקדישו הקדש רק אם מת א"כ מאי שלא להשביע שייך וא"כ דלמא ר"ה סבר אם עמד חוזר וכמ"ש וצ"ל דהא גופא מק' הש"ס ש"מ דר"ה אם עמד חוזר ס"ל

תוס' ד"ה רב ושמואל כמחלק כל נכסי' כוונת דברי' דלמא מיירי שאמר בפי' והשאר ליורשיו וכתב הנ"י דכה"ג מקרי מחלק לעניים נכסי'

תוס' ד"ה הא דמקיים ועוד מה אנו צריכין כוונת דברי' דקו' ראשונה פי' פשיטא דנאמן וקו' שני' דל' נאמנות אין לו שייכות לכאן

באו"ד למה לי הקדש כוונת דברי' דאפי' הפקר כל נכסי' ג"כ היה דינא הכי כיון דנקיט המלוה שטרא

ויש לת' קו' התוס' דוודאי הבע"ח גובה מן ההקדש אלא דתנן מוסיף עוד דינר ואמנם אם הלוה נאמן ולא היה בדעתו לעולם להקדיש את אשר חייב לחבירו וא"צ הוספת

והנה ה"ה בה' ערכין יישב ד' הרמב"ם דקאי בשטת רבו מר"י בן מיגאש אא"כ למה הרמב' כ' ג"כ פי' הרי"ף לפ' דבהודה מיירי. ואמנם י"ל דמ"מ לכ"ע הדין אמת מהך דמעות של מע"ש שהביא הרי"ף

מתני' המלוה בשטר כ' רשב"ם דאחריות טעות סופר נ' כוונתו דאל"ה למה לתנא לאפליגי בין שטר לבע"פ לפלוג בשטר גופא בין יש בו אחריות לאין בו א''וו ס"ל אחריות ט"ס: