לחם שמים על פרקי אבות ה:יא

נוח לכעוס כו'. יצא הפסדו בשכרו. ה"ג וכ"ה סוגיא דעלמא. וגירסת רע"ב בדויה ודחויה. ומשנה דבסמוך תהיה לעדה שהנכנס ראשון יוצא ראשון. לדרע"ב עצמו:

קשה לכעוס. מ"ש מד"ש אבל שלא יכעוס כלל לא נמצא בשום דעה. והביא ראיה ממרע"ה ויקצוף על פקודי החיל. תמוה. כי שם בדין היה לו לכעוס מפני כבוד ה'. ושלא להוסיף חרון אף ה' על ישראל. ועד שהביא מזה. היה לו להביא ראיה מויקצוף על אלעזר ואיתמר דקדים טובא. ושם קצף שלא כדין אלא שיש לומר גם היא לש"ש היתה כשגגה שיוצא מלפני השליט. ואעפ"כ יותר הי"ל למד"ש להביאה. אם לא שנעלמה ממנו. אבל לא זו בלבד מצינו. כי גם בצאתו מעם פרעה. נאמר ויצא בחרי אף (ארז"ל סטרו ויצא) ובמעשה קרח כתוב. ויחר למשה מאד. וכל זה מוכיח אמתת הדבר. שאין זו מן המדה. שלא יכעוס אדם על שום דבר. ויש להביא עוד ראיה מרבינו הקדוש הידוע בענוה. כמ"ש משמת רבי בטלה ענוה. וצוה לבנו באזהרה. זרוק מרה בתלמידים. הרי שהיא מדה יפה בשעתה ובמקומה. כי לא לחנם נבראת המרה באדם והיא אחד מאברים ראשיים שהחיות תלוי בהם. אבל החכמים האמתיים יודעים שכל המדות איך שהם. יש להם מקום ותבחן מעלתן או גנותן לפי הענין. וכבר העיד החכם מכל אדם. טוב כעס משחוק. כי ברוב חכמה רב כעס. כי הפתי והחסר דעה. לא יתעורר לכעוס מימיו. להיותו בלתי מרגיש בשום פעל מגונה. אכן הזהיר אל תבהל ברוחך לכעוס. שלא במקום הראוי. וכן בשאר המדות מצינו שגינה מדת השמחה. ולשמחה מה זו עושה. ושבח העצבון בכל עצב יהיה מותר. לב חכמים בבית אבל וגו' וחזר ואמר ושבחתי אני את השמחה. וכהנה רבות עמו. ואין המקראות סותרים זה את זה. אבל יובנו בבחינות שונות. וזהו גדר החכם האמתי. שיודע להשתמש בכל מדה בדעה והשכל. במדה ובמשקל. לפי האדם והשעה והענין המצטרך. ולתכלית זה בנינו בעז"ה בנין גדול לשם ה' בית מדות ועליות מרווחות. פונות לכל צדדין ופתוחות לכל רוחות: