לחם שמים על פרקי אבות ה:י

מדת סדום. זה הלשון אומר דרשוני [שבודאי אין לחשוב ולהעלות על הדעת שהטילו חז"ל חיוב על האדם שיפקיר נכסיו לאחרים ולחברים. (עם שבלי ספק היה דבר מועיל מאד בתקון קבוץ המדיני אם היה כיס אחד לכולם. כי אז בטלה קנאה ושנאה מבני אדם. ולכן היו נמצאים בדורות קדמונים כתות פרושים בישראל שכל נכסיהם היו בשותפות אין לאחד זכות בשום דבר מהקנינים לעצמו יותר מחבריו. אלא כולם נזונים מן האמצע. כמ"ש מהם בס' יוסיפון) שא"כ בטלת כל פרשת ואלה המשפטים וכל סדר נזיקין. ודיני ממונות בכלל. לכן ודאי אין הדבור בכאן מזה. אלא בגמילות חסדים קמיירי] כי אע"פ שבאמת גם זה היה עון סדום. ככתוב בספר יחזקאל. יד עני ואביון לא החזיקה. מ"מ לא נחתם גז"ד אלא על הגזל. וגם האומר שלך שלך. לא עם עני הוא מדבר. אבל אין לי ספק מדברי חכמים וחדותם הם. ורמזו למלך סדום. שאמר תן לי הנפש והרכוש קא לך. כלומר הרכוש כבר זכית בו בדין. והרי הוא שלך. על כן ישאר לך. והנפש שהוא שלי. שהרי אין לך זכות בהם. כמ"ש בהשולח (דלח"א) הם אינן קונים זה מזה. לכן עדיין שלי הם. ותחזיר לי את שלי (וקטעי בדרב פפא. דעמון ומואב טהרו בסחון. קסבר לארצם. ולא לגופם):

ושלך שלי. ע"ה. עתי"ט בשם רמ"ה שכתב. שלא דברו מגזלן שהוא רשע. ולא הבינותי זה. כי הלא בפירוש דיברו כאן גם מרשע כדמסיק שלי שלי ושלך שלי רשע. וזה ודאי אין רשע גדול ממנו אעפ"כ דברו ממנו ג"כ בזה. כ"ש כשרוצה להנות חבירו. נגד מה שלוקח ממנו שלא מדעתו. שזה. אינו כל כך רשע. דסבור מותר הוא. ולא עוד שפעמים הרבה התירו חז"ל כיוצא בזו משום פסידא. כגון מהלך בתוך שדה חבירו להציל את נחילו וקוצץ שוכו ונותן דמים. וזולת הדומה לזה. ואמרו כמה פעמים כופין על מדת סדום:

שלי שלך ושלך שלך חסיד. נ"ל שאין זה ענין למבזבז. שמפקיר ומוציא את שלו מתחת ידו ורשותו לגמרי שאפי' רוצה ליהנות ממה שבזבז אין מניחין אותו. ומה שנתן נתן. ואין לו עוד זכות בו. לפיכך אמרו שלא יתן יותר מחומש משא"כ בכאן שאומר שלי שלך. היינו לומר שנותן לו רשות ליהנות ממנו כמו בשלו. אבל לא על מנת להוציאו לבעל הבית מביתו ומנכסיו לגמרי. אלא יהא שוה לו בכל אשר לו. שיקח לצורכו להנאתו כאשר יצטרך. והרי הוא בזה כעושהו שותף עמו חלק כחלק יאכלו. ולא על דעת שיפזר שלא לצורך. ואצ"ל שלא ידחוהו מכל אשר ימצא לו. ויטול המקבל הכל לעצמו. פשיטא בהא לא קמיירי. מי פתי יסור הנה. אטו בשופטני עסקינן. אין אנו אחראין לשוטים המאבדים את שלהם. אלא בשותף דלא מכלי קרנא קמיירי. וכה"ג ודאי לא אסרו חז"ל. לא מנעו לקבל אדם על עצמו לפרנס חבירו ולהיות כל מחסורו עליו. כמו שמעשים בכל יום. ומאי שנא ממפרנס בניו ובנותיו הגדולי' ועבדיו (שהרי יכול לומר הרב לעבד עשה עמי ואיני זנך) ובודאי שהעושה כן לת"ח אשרי לו ואשרי חלקו. וכדרך שעשה עזרי' לשמעון אחיו. עאכ"ו כשאינו מחייב עצמו בכלום. אלא עושה כיס אחד לחבירו עמו. ושמעתי מפי אבא מורי ז"ל שכך עשו האחים הרבנים המובהקים וגבירים גדולים בני יעיש למהרי"ט ז"ל שלקחוהו לביתם על מנת שיתפרנס מכיסם בשוה ויטול חלק בנכסיהם כשותף. ומשם זכה לכל הגדולה שלמד תורה בריוח בלי שום טרדה. שהם עסקו במו"מ. והוא חלק עמהם ולא טרח כלל. לזכר עולם יהיו צדיקים כאלה. שהרבו והרביצו תורה בישראל בדרך זה. באופן היותר שלם האפשרי. כי כגון זה אוכל הת"ח לחמו בלי בושה. ולבו פנוי לתורה. וכן מצינו ברבי. שנהג כן עם ר"ח. כנראה מתליסר ביניתא דאתו לבי רבי. ואשתכחו שית בי ר"ח:

ושלך שלי רשע. כענין שאמר לבן ליעקב ובן הדד למלך ישראל: