לחם שמים על פרקי אבות ד:יג

ששגגת כו'. מ"ש ריטב"א ששגגת תלמוד עולה זדון לרב. כך מצינו מפורש פ' לא יחפור בענין יואב עם רבו. דשלף ספסירא בעי למקטליה. משום דקאי ליה בארור עושה מלאכת ה' רמיה. ש"מ בהדיא דחייב מיתה היה. אע"ג דבודאי אין דינו מסור לב"ד להרגו. יואב שר הצבא דין מלך היה לו. בדבר הנוגע למלכות ולכל ישראל. שיש לו להרוג בחרב. משום דינא דמלכותא. ועכ"פ הרי הוא ארור לשמים כמזיד גמור. אלא שצריך עיון. דהא קרא במזיד ממש משתעי. דכתיב רמיה. שוגג מנלן. וי"ל אע"פ שהתלמיד שגג במעשה הרב מזיד הוא במה שלמדהו. שלא כהוגן. מה נפשך אם ידע והכיר בטעות התלמיד והניחו בטעותו. אין לך רמאות גדול מזה. ואם לא הכיר בו מחמת עצלות ומיעוט השגחה על תלמידו. הרי הוא ג"כ עושה מלאכת ה' ברמיה ודאי. וחבר א"צ התראה. ועיין פ"ק מי"ג במש"א חכמים הזהרו בדבריכם. דבודאי חטא התלמיד שבא לו בסבת למוד רבו. רבו חייב בו. אחד שוגג ואחד מזיד בח"ה שנמשך ממנו. ואפי' בתלמיד שאינו הגון ועושה במזיד. ולא גרם לו רבו. מ"מ אינו נצול מקללה. כמ"ש בשילהי יומא תלמיד שדרכיו מקולקלים מה הבריות אומרות אוי לו לרבו שלמדו חכמה. ובמי שאינו יודע ומלמד בטעות. ודאי לא איירי תנא. אטו בשופטני עסקינן. וההיא דרביה דיואב נמי בפושע בהשגחה קמיירי. דאל"ה מאי הוה ליה למיעבד. וכן פירשו שם. עם שאינו מוכרח כל כך (מ"ש רע"ב שיהא למודך כו'. ור"ל שידקדק בטעמי משנה לעמוד על בוריה והוא עיון הגמרא. ואתיא כי הא דספ"ב דמציעא ומסיק תלמודא והיינו דתנן והוי זהיר בשגגת תלמוד. לכן ודאי גרסת תלמוד עיקר):