לחם שמים על פרקי אבות ב:ט

שידבק בה. עתוי"ט מ"י בכוונת רבי דר"פ. שבכל מדה כו'. שיבחין בה שכך ראוי שיפעול ושיעשה דבר גדול דיבר בזה. והיטיב מאד את אשר דיבר. כי בודאי צריך עיון עצום וחקירה רבה בכל מדה מהמדות הטובות והרעות. המעולות והגרועות. לעמוד עליהן באמת להחליט ההסכמה. השנואה היא אם אהובה ונעימה. הטובה היא אם רעה. ובודאי לפעמים תקשה מאד ההכרעה. כי כבר תובחר המגונה שבכולן כמו האכזריות לצורך שעה. וכן בכל המדות מקצה לפיכך צריך לשמור נפשו מאונאה ושכלו מהטעאה וכמ"ש באורך בחלון צורי. ולתכלית זה בנינו לשם ה' בית מדות ועליות מדוחים. לברר מקרי המדות ומשיגיהן:

שכן טוב. כרע"ב מצוי אצלו בין ביום בין בלילה. אין הכוונה שלא תזוז ידו מתוך ידו. שכבר אמר החכם. הוקר רגלך מבית רעך. אלא ר"ל קרוב וסמוך לו. על כן הוא נמצא אליו בכל עת שיבקש ואין צריך לטרוח ולחפש אחריו לעת הצורך. משא"כ בחבר הנפרד והולך למרחוק אחר התחברו בשעה ידועה ועונה קבועה ולא יסף שוב אליו בנתים. ועיין עליית בחינת האוהבים. והבקור והחברה:

איזו היא דרך רעה. לא הבין מדבריהם הראשונים כו' ואפשר היה לומר בקשת היתרונות אינה דרך רעה. לפי שאינו מזיק לשום אדם בזה ע"כ. ר"ל שיש לטועה שיטעה כך. אמנם ע"ד האמת אין מזיק גדול מזה לעצמו ולזולתו שהרי מפני כך אמרה תורה על ב"ס ומורה שיסקל. מתוך שירדה תורה לסוף דעתו. סופו מבקש למודו ואינו מוצא. עומד ומלסטם הבריות. ולכן באמת אמר האומר בדרך רעה שיתרחק ממנה. עין רעה. שהוא הפך עין טובה. ור"ל המקנא במה שאינו שלו ועינו צרה במה שיש לזולתו שהוא בעיניו כנשלל ממנו. שלא יוכל להשיג בו מותרי תאותיו. ואע"פ שידיעת ההפכים אחת. ובידיעת הטוב. נודע שהפכו רע. מ"מ לא יחויב זה המשפט במדרגה. רצוני כי אף אם נגזור שידבק במדת העין טובה יותר משאר המדות הטובות. לא יתחייב מזה בהפכו שיתרחק ממדת עין רעה יותר משאר מדות הרעות:

הלוה ואינו משלם. עמ"ש תוי"ט בשם הרי"ל. בטעם שלא אחז התנא דרכו. ומדוע שינה בכאן שלא הודיע הפכו. של הדרך הטוב בלשון כולל. ואמר ז"ל שהבלתי רואה את הנולד. אינה דרך רעה. שמצינו אנשים אינם רואים הנולד. הולכים בדרך ישרה. או האנשים המקיימים התורה לש"ש. לא לתקות שכר כו' שזאת היא העבודה היותר שלמה ע"כ. לפי דרכו זה כבר יאמר מי שאינו רואה את הנולד. טוב יותר ממי שרואה הנולד. אלא שנבחר המאמר בזה התואר. מפני היותו נכון בכולל. ולא יתכן התהפכו אם לא בתנאי ובשולל. כך אני אומר ע"פ דרכם של המפרשים. אבל דבריהם דחוקים רחוקים מכליותי. כי מ"ש שנמצאים אנשים מקיימי התורה והולכי דרך ישרה. בלי שיראו הנולד משכר ועונש. גם זו דרך לא טובה היא. כי מי שאינו יודע לגמרי מהטוב הנמשך לשומרי תורה. ולא מהרע אשר ימצא את עובריה. אינו מבחין בין טוב לרע. אין ממש במעשיו. ולא יקראו רע וטוב בעצם. אלא בשתוף השם בלבד. ועל זה אמר הכתוב גם בלא דעת נפש לא טוב. כי אחר כוונת הלב הן הדברים. הן במעשה רצוי. או הפכו. לכן לפחות צריך העושה שידע שישמח בעשיית הטוב ובהמנע מהרע. ושיתחרט ויצטער בבטול המצות ובעברו עליהן. והרי הוא רואה הנולד בזה. אע"פ שאינו עובד לתקות שכר. או ליראת עונש. שאם לא קדמה לו ידיעת הטוב והרע. אין מעשהו אלא מעשה קוף בעלמא. וגם לא יהיה בטוח ללכת בדרך ישרה. וכ"ש לפמ"ש במשנת א"ת כעבדים המשמשים כו' שאמנם מדת צדיקים היא לצפות על שכר עוה"ב בודאי. ולא לחנם הרבו נביאים וחכמים להודיע רב טוב הצפון לצדיקים. ואשר אינם מיחלים לחסד ה' לחסות בצל כנפיו. לא בחר ה' באלה. ודרך כלל בודאי כל מי שאינו רואה את הנולד אינו בדרך טובה. לפיכך אף דברי הרע"ב תמוהים ואין להאריך בזה. ועל כן לא נתיישב בדבריהם שינוי הלשון. הפרטי הלז שבמשנתנו. התמוה בעיני הכל שיצא מכלל הפך הדרך הטובה. גם מ"ש הרע"ב בטעם ריחוק הלוה וא"מ. שאינו מוצא מי שילונו כו'. אינו נראה. דמידי הוא טעמא אלא משום דאחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום. דמשמע משום דררא דממונא דמלוה היא. ואי איתא הא משום תקנתא דידיה היא. ולא דמלוה. ולישנא דמתני' נמי קשיא טובא. לכאורה ברשיעי עסקינן וכדדייק נמי קרא לוה רשע וגו'. והא דאורייתא היא צריכא למימר דאסור לעשוק את חבירו. וכולה מתני' ומסכתא סתמא לא איירי אלא במדות טובות. ומילי דחסידות. ותו מאי האי דקאמר הלוה מן האדם כלוה מן המקום. היכי שמעינן לה מהך קרא. וקרא גופיה לא ידענא פרושיה מ"ט הפסיק רשע באמצע. הכי הול"ל רשע לוה וגו'. או ולא ישלם רשע. ותו דלאו רישיה סיפיה מה ענין חנינה ונתינה. להלואה. ואי נמי בקב"ה משתעי הכי הול"ל וצדיק ישלם. ותו קשיא אטו כל לוה ואינו משלם. הקב"ה משלם בעדו. א"כ התנצלות טובה היא לרשעים. שהמלוה אינו מפסיד על הידיהם כלום. ולא אתמר הכי בשום דוכתא. וחזינן נמי דלאו הכי הוא. הלכך נ"ל פירושא דמתני' הכי. ודאי כל שאיני רואה הנולד אינו בדרך טוב כאמור. כי איזהו חכם הרואה את הנולד. לכן לא הוצרך לומר הפכו. דהיינו איזו היא דרך רעה מי שאינו רואה הנולד. פשיטא דא חסר מה קנה. אלא דהוה אמינא הני מילי בדברים שבין אדם למקום. או בין אדם לחבירו. ולא אפשר בחזרה ובמחילה. משא"כ בממון דנקנה בשני דרכים הללו. ס"ד לית לן בה. אע"ג דהשתא לית ליה מידי לשל מי. ולאו ברשיעי ממש איירי הכא. אלא הב"ע בעני שלוה לצורך פרנסתו. אלא שהמלוה אינו יודע שלוה על מנת לאכול ולא לשלם. וחושב שיש לו מה לשלם. ומפני שמטעה את המלוה. מעלה עליו הכתוב כאלו רשע הוא. אע"פ שי"ל להתנצל בעניו ודחקו. דהו"ל לאסוקי אדעתיה ולראות הנולד. דלא שכיח שיתעשר. והלה יתבע את שלו וגורם רעה לעצמו. אלא הי"ל להודיע למלוה שלוה על מנת לאכול ולכשתשיג ידו ישלם. שאז המלוה בטוח בערב שלו שיפרע (עד"ש לוו עלי, עיין בפרוזדור דמוסך השבת) זהו שאמר התנא אפילו הלוה ואינו משלם. שיש לו התנצלות גדול מפני הדוחק. וגם שישנו בחזרה. ומתחלה ברצון נתן לו. אעפ"כ גם הוא בכלל שאינו רואה הנולד. ולא עוד אלא שנחשב כרשע. דהכי דייק קרא לוה רשע. ר"ל שלוה מתחלה על דעת שלא לפרוע. הרי מתחלת הלואה נעשה רשע. מחמת שיודע שאין בידו מאומה ולא ישלם. ומשו"ה לא כתיב רשע לוה וגו'. או לוה ולא ישלם רשע. דהו"א שי"ל ואינו רוצה לשלם. השתא דהפסיק הענין. ה"פ. לוה רשע. מחמת הלואתו רשע הוא. שהי"ל לראות הנולד. אע"פ שאינו רשע מחמת ולא ישלם. דמאי אית ליה למיעבד אנוס הוא. מ"מ נקרא רשע מטעמא דאמרן. שאם היה מודיע למלוה האמת. היה חונן אותו בהלואה שריא במתנה על דעת שישלם כשתמצא ידו. וסבר וקבל. שאם לא תשיג ידו. מ"מ חובו בטוח. כי מלוה ה' חונן דל וגו'. ובלוה כזה הדברים אמורים. שהלוה מן האדם כלוה מן המקום ודאי. ומדת חסידות שנו כאן בלי ספק. ובכן פירוש משנה זו עולה יפה מאד בס"ד: