לחם שמים על פרקי אבות ב:י

יהי כבוד חברך כו'. עמ"ש תוי"ט בשם מד"ש. אמנם בתלמיד יצדק היטב יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. כי דיו לעבד להיות כרבו. ע"כ. ופשיטא שזה דבר בטל. ואם הוא אינו מקפיד על כבודו. ודאי אינו רשאי לומר על כבוד תלמידו. אבל בראוי ובנאה ומשובח התנא מדבר. אטו בשופטני עסקינן. דלא חס על כבוד עצמו. טוב ממנו הנפל. והמקום חס על כבוד הבריות. וכמו שאכתוב בדבור הסמוך בס"ד. ועמי"ב:

חביב עליך כשלך. הרי זה בא ללמד. ונמצא למד. שגם זה הוא דבר ראוי. שיהא אדם מקפיד על כבודו ודאי. לפי שהוא נברא בצלם אלהים. על כן ניתנה בו הרגשה עצומה בבזיון הנעשה לו. אף שענוה מדה טובה היא ומן המעלות הגדולות. כדי לכבוש היצר ולזכור סופו. לזה נבחרה מדת הענוה. שלא ינקם מן המבזים אותו. אבל פשיטא יש לאדם להרגיש ולהבחין בבזיונו (וכבר אמרו. צערא דגופא ניחא ליה לאינש מבזיוניה) ביחוד אם הוא ת"ח (כל הכבוד הוא נחלתו. כמ"ש כבוד חכמים ינחלו. וכתוב סלסלה ותרוממך) וכמ"ש דנקיט ליה בלביה. והותר לו לענוש ולנדות לכבודו ודהמע"ה התאונן והתלונן עד מה כבודי לכלימה. וכזה נמצא הרבה במקרא ובגמרא. שחסו מאד על כבודם כי הבלתי מרגיש הוא כמת. כדברי הר"מ בהל' דעות ועיין בנוה חכם שלנו. ובחלונות אטומות. ועליית הכבוד. והענוה בעז"ה) ואף שלדברי החסיד בח"ה הגדולה שבמעלות היא מדת הנשתוין עיין עליית הכניעה ואכמ"ל. ודבר ברור הוא שדרך המוצע הוא היותר טוב בכל הענינים. ולכן ודאי האדם השוה והשלם בדעותיו (שממנו דיבר התנא) ראוי לו להיות כבוד עצמו חביב עליו מאד (ולא לרדוף אחר הכבוד. שהיא מדה מאוסה ומגונה. אלא לשמור כבודו מכלימה. וכדרך שאמרו ג"כ בממון צדיקים. ממונם חביב עליהם. לשמרו מהפסד) ור"י קרי למאניה מכבדותי. ואמרו ז"ל אל ישנה אדם מהרבנות שלו. וכן מוכיח מ"ש ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך עם שיהא נבזה בעיניו היינו שמראה עצמו כמקצר בעבודה ובעשיית הטוב ויבחין ויסתכל תמיד בפחיתיות שבו. שלא תזוח דעתו עליו. וזהו כבודו העצמי בלי ספק. שעל ידי כך יזכה לכל האושר והכבוד. ויקנה לו כתר שם טוב. והשפלתו היא הגבהתו:

שנשיכתן. עתוי"ט מ"ש נ"ל שאלו הלשונות הם כנוים לחרמות כו'. חלם חלום אמת. ולא פתר כראוי במ"כ. כי אמנם במראה ולא בחידות מצאנו ראינו שנשתמשו חז"ל בלשונות הללו במקום נדוים ושמתות. כמ"ש ר"ש מאן דעקץ ליעקציה עקרבא. ר"פ פסולי המוקדשין (דלא"ב ופירש"י עקרבא שמתא. ואמרינן נמי חויא דרבנן טרקיה. דל"ל אסותא (שבת דק"י ע"א ע"ז דכז"ב) גם אמרו כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח:

לחישת שרף. כרע"ב פ"א השרף הזה אינו מקבל לחש כד' (וכ"כ נחשים צפעונים אשר א"ל לחש) כך ת"ח אם תקניטנו כו' אינו מקבל פיוס. אם אמנם מצינו מדה זו לקצת חכמי התלמוד כענין ר"י עם ר"ל. בפ' הפועלים. ור"ח עם רב שילהי יומא. ור"ש עם עולא משגש אורחתיה דאמיה פ"ק דב"ב. ור"א עם ר"ע תלמידו רפא"ד. ועם ר' ב"ד פ"ק דחגיגה וזולתם והנפלא מכל זה מ"ש בהוריות על רבי אע"ג דענותנא הוה. לא רצה מתחלה למחול אפי' לרבותיו ר"מ ור"כ שלא חטאו לו אלא לאביו ולא אהנו מעשיהם. וכבר נפטרו לג"ע. עכ"ז זכר להם חטאם. וקרא עליהם האויב תמו חרבות לנצח. והוא דבר מתמיה מאד. אם אמנם אותן המענישין. ודאי מזלם גרם ג"כ. כמ"ש על רבה דהוה במאדים. דעניש וקטיל. גם מצינו מהם מי שאינו מעביר על מידותיו. ומי שמעביר עמ"ד כר"ע כמ"ש בגמ' דס"פ סדר תעניות. ע"כ. הא דלא כדשנינן רפ"ב דיומא דמפייסו ליה ומפייס אלא כך פרשהו. שאין לו הצלה ומנוס. למי שפגעה בו מכת פרושים. כדאיתא כל מקום שנתנו בו חכמים עיניהם. מיתה או עוני. ואמרו עוד כל המבזה תלמיד חכם. אין תרופה למכתו. כי אש דת יוקדת היא. וקודשא בריך הוא תבע ביקריה:

[וכל דבריהם כו'. עתי"ט שכתב בשם רש"י. כגון יחוד דפנויה כו' ותנן תנוקת בת יום א' מטמאה בנדה כו'. איני יודע אם זה כולו לשון רש"י המדומה. או הוסיף תי"ט מדעתו. כי אמנם לא גזרו יחוד אלא עם הראויה לביאה. כמבואר בא"ע סכ"ב:]