לחם שמים על פרקי אבות ב:א

כל שהיא תפארת. עיין נדרים (כ"ב) פי' הרא"ש.

והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. ע"ש (סי"ח):

שאין אתה יודע מ"ש ש"מ. עמ"ש תי"ט בשם רבו בד"ח. לענין הטורח והזריזות. קרוב לזה בארתי באגדה ששאלו לר"נ במה הארכת ימים (עיין בהקשורים) ואמרתי אע"פ שאין שכר מצוה בעוה"ז. היינו שכר דמצוה עצמה. אבל שכר חבוב והדור מצוה מן המובחר. זהו ריוח של כל מצוה ופירותיה בעוה"ז ודאי. והמתקתי הענין הרבה. ומה מתוק מאד לפ"ז לשון מתן שכרן (עיין תי"ט) כי לפי מיטב הרצון ועוצם תשוקת המקיים צווי המלך. לעשותו על צד היותר טוב ומשובח האפשרי. יתר ממה שנצטוה. ככה מהראוי למלך לכפול שכרו ולהרחיב לו מתן ומשאת כיד המלך ברוח נדיבה. עודף על השכר הקצוב למוכרח במעשהו בלבד. ועמ"ש בבית מדות בעלית האהבה. ועמש"ע בס"ד שילהי פרקין ושילהי מכילתין.

והוי מחשב כו' כנגד שכרה. עמש"ל פ"ק מ"ג. במשנת אנטיגנוס בס"ד ויגל לבך:

ואין אתה בא לידי עבירה. רמז רבי בלשון זה. למ"ש חכמי האמת. כי מן החטאים נעשים מלאכי חבלה ר"ל. ואין דבר רע יורד מן השמים. מפי עליון לא תצא הרעות. אכן האדם עצמו בורא לו משחית לחבל. הוא שאמר הכתוב והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם. ושלמה אמר עונותיו ילכדונו את הרשע ובחבלי חטאתו יתמך. בלדד אמר אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם. וזהו שאמר רחב"ד אין הערוד ממית אלא החטא ממית. לפיכך נאה לנדיב רבי שפת יתר. כשאמר לידי עבירה. לומר שלא תגרום לבוא ביד העבירה. לשלוט עליך ולהנקם ממך. וחבל אותך מעשה ידיך ח"ו:

עין רואה. מ"ש תוי"ט בשם ד"ח. שלכך אמר בלשון יחיד. כי לא אדם הוא שעיני בשר לו. באמת נדחק בחנם והנה בכתובים עיני ה' צופות. ה' עיניו משוטטות. וכן רבים. אבל דרך לה"ק לתפוס פעמים היחיד בעד המין. כמו שן רועה רגל מועדת. עין תלעג. אוזן שומעת תוכחת חיים. ודומיהם הרבה מאד ועמ"ש בס"ד פ"ג מ"ב: איברא טפי מסתברא לקושטא דמילתא. ספר הנזכר כאן במשנה אינו ספר זכרונות דגמרא דברכות. כי אותו אינו אלא ספר זכרון ליראי ה' ולחושבי שמו. והוא הספר שזכר מרע"ה והוא המוזכר ג"כ בדברי ישעיה הנביא כל הכתוב לחיים. והנמחה משם הוא ענוש נצחי. וכאשר בדברי יחזקאל ובכתב ב"י לא יכתבו. משא"כ הספר השנוי כאן הוא עשוי לרעים בלבד. להכתב בו מעשה איש ופקודתו ויצרי מעללי גבר להעניש עליהם. ותי"ט ערבב שני הספרים יחד. והם רחוקים זה מזה. וזה הפך מזה. זה לטובה וזה לרעה. ובכך תסור הקושיא. גם הקושיא שהוקשה לתו' ריש ברכות (שהבאתי לקמן רפ"ג) ממשנתנו. ונכנסו בדוחק עצום שאין לו ענין מובן כמ"ש שם בס"ד. אך באמת מה שדנו הם ק"ו מלבם למדה טובה. ק"ו פריכא הוא ע"פ מ"ש שם בס"ד. כי במדה טובה גם המחשבה מצטרפת למעשה. ברם במדה רעה אינו נחשב רק המעשה. לכך בדין שיהיו גם מעשה היחיד נכתבין בספר. ואמנם הצטרכות הספר. אע"פ שהקב"ה הוא העד והבע"ד והדיין כמ"ש ספ"ד. זהו משום שאין עד נעשה דיין. אך האדם נאמן על עצמו לחובתו. לכך מחתימין בספר כתב ידו של עצמו. הוא שאמר אליהו ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו. אך מחשבה טובה א"צ לכתיבת ידי האדם. כי נאמן בעל הגמול לשלם שכר טוב. אלא שיש חילוק בין שכר מחשבה לשכר מעשה בפועל. לפיכך זה נכתב להצטרף לחשבון גדול. וזאת אינה נכתבת. אלא מצטרפת למעשה. פירוש שכשזוכה לעשות גם מעשה טוב בפועל ממש. אז המחשבה הטובה נחשבת ג"כ למעשה. להיות נשכר עליה כמו על המעשה. ואז נכתבת ג"כ בדף המעשים הטובים. אבל אין מייחדים לה דף בפני עצמה. להביא בפנקס כל המחשבות בפ"ע. להביאן במנין הזכיות. להכריע הכ"ף נגד פנקס החובות של העבירות. שאין מחשבה מוציא מיד מעשה. רק ע"י צירוף המעשים דווקא. מוציא במספר צבאם. מעשה כנגד מעשה. ומה שחסר משלמת המחשבה. ואינה מצטרפת אלא לטובה:

וכל מעשיך בספר נכתבים. עתוי"ט שהביא משם פייטן (אשכנזי בונתנה תוקף) מה שהוא תלמוד ערוך ריש ברכות (דו"א) תרי מכתבן מלייהו בספר הזכרונות. גם הי"ל להביא עוד מקרא משולש מן הנביאים ויכתב ספר זכרון: