לחם שמים על פרקי אבות א:ח

אל תעש עצמך כו'. מ"ש בו הרמב"ם ז"ל הוא רחוק בעיני. והוא אמנם מה שהזהיר עליו שמעון בן שטח חברו של יהודה בעל זה המאמר באמרו שיהא זהיר בדבריו. שאפי' השוגג בכך הוא נתפס. כ"ש המכוין ללמוד את הבע"ד לשקר. ותוך דבריו וק"ל. אבל מ"ש שאר המפרשים. הוא דבר מבואר בגמרא. כמ"ש הם ז"ל. ואני מוסיף נופך בס"ד בביאור הענין. וכך הוא. בודאי שבנתינת עצה טובה מדבר תנא זה. דהיינו באופן שמשתנה הפסק דין בתחבולה של היתר. וקס"ד הא משרי שרי. כי אני חכמה. שכנתי ערמה. וכיון דהיתירא הוא. מה לי לגבי דידיה גופיה מה לי לגבי חבריה. זכות היא לו להשיאו עצה נכונה שירוויח על ידיה. ודבר זה באות בשאר כל אדם שאינו דיין. מותר גמור ודבר הגון ונכון הוא. שיעזור אדם לאוהבו או לקרובו בעצתו בכל דבר הצריך לו. וכך נאה לת"ח ביחוד (עיין בהזהב ברב דא"ל לר"כ זיל הדר בך ורב"ח עם אושפיזיכניה שם ופי"ח בר"ב ואושפיזיכניה דראב"א). ועל זו שנו חכמים ונהנין ממנו עצה ותושיה. והכל לפי מה שהוא אדם. אם איש עני הוא. או קרוב ות"ח. וראיה מקריבתיה דר"י גם בשילהי פ' נערה. וגדולה מזו הא דאשכחן גבי משה בר עצרי ר"פ שום היתומים. דאמר אביי ליכא דלסביה עצה לר"ה בריה ואקשינן עלה ופרקינן. בריה שאני ת"ח שאני. אע"ג דבלא"ה רשע ערום הוי. שמפסיד לאחרים הפסד גמור. ומ"מ אביי גופיה הוה משתמיט מניה. ולא עביד עובדא בנפשיה. למסביה איהו עצה. והיינו מטעמא דחשדא בעלמא. כדהדר ביה ר"י מה"ט. משום דת"ח שאני. נמצא כך הוא הענין. שאם יש בדבר שום סרך מצוה. להיטיב לעני או לת"ח. אז זכות הוא ליועץ. ודבר טוב הוא עושה. וצדקה תחשב לו. והוי נמי בכלל גדול המעשה. (אע"פ שמצינו לרבא בעובדא דאיסור גיורא דאקפד ואמר מגמרי טענתא לאנשי ומפסדי לי. התם אע"ג דאהנו מעשיהם לת"ח אפסדו נמי לת"ח ומאי חזית דדמא דהאיך סומק טפי. אע"ג דר"מ בריה דאיסור הוא מ"מ הורתו שלא בקדושה הוה. אלא שיש לתמוה בזה. משום דרבא עשיר גדול הוה. כדאי' פא"מ דאמר תלת מילי בעאי משמיא כו'. שמא עדיין לא נתעשר. או שמא אין אדם רואה חובה לעצמו). אלא שאדם חשוב ודיין עירו ביחוד. צריך ליזהר גם בזה. להרחיק מן הכיעור. שלא יתן לבריות מקום ללעוז עליו. ולחשדו שמייעץ לבני אדם בשביל הנאתו ואהבתו וגורם לו שם רע לעצמו. ונעשה שנאוי לבני אדם. ויפסלוהו מן הדין. ע"כ צריך הדיין שהוא הוא אדם חשוב ודאי. שלומדין ממנו ושוקלין את מעשיו. ועיני בני אדם על דרכיו את צעדיו יספירו. לכך אמר א"ת עצמך כו' כלומר לא תשתדל אתה בעצמך בזה. עם שתחשוב זה לדבר מצוה טוב והגון מאד. כי עורכי הדיינין להיטיב לבני אדם בדרך יושר ומותר. טובים ומותרים הם ודרכי ישרים. אף כי לגמול חסד לצריך אליו. טוב וישר הדבר ותרצה לעשות כמעשיהם אתה בעצמך. כי מצוה בו יותר מבשלוחו. להיות זריז לדבר מצוה. לכן אמר אל תעש עצמך כמוהם אע"פ שכשר הדבר וטוב מצד עצמו. אינו נאה לך בבחינת עצמך. כי תחת אשר אתה סבור להשתכר במצוה בעצמך. יצא שכרך בהפסדך. שתגרום רעה לעצמך. ואדם חשוב צריך לצאת ידי הבריות יותר מכל אדם. כך נראה לי. ובזה יבוא לנכון הלשון. והענין מתוקן טוב תיאר מאד. ומה נעים אמרו א"ת עצמך. ולא הספיק לו לשון קצר אל תהא. כי לפי דברינו בלשון חכמה זה נכלל כל מה שדקדקו בגמרא בענין הלז. וכ"ף כעורכי מבוארת ג"כ מאד. לפי שלדיין ולא"ח יזהיר. אבל עורכי הדיינין אינהו גופייהו. שריא להו היכא דאיכא דררא דמצוה. אדרבה דבר ראוי ונכון הוא. אלא שיד הדיין עצמו. לא תהיה בו. מפני חשד ההמון. ונתבאר הענין יפה. שאף שלא לקרובים. זימנין דמצוה נמי איכא שלא כדברי תוי"ט במהדורא. שנעלמו ממנו. דברי תלמוד ערוך. ועמ"ש בס"ד בהגהות לח"מ (ססי"ז):

יהיו כו'. מ"ש בד"ח שלא אמר יהיו כצדיקים כו'. דעדיפא הול"ל. משום דסתם דין באין עדים מיירי. והמלוה בלא עדים גורם קללה לעצמי: