לחם שמים על משנה זבים ה:א

וכלי שטף במגע אבל לא כלי חרס כדמסיק. משום שכלי חרס אינו מטמא מגבו. אבל הכניס ידו או ראשו לאוירו של כלי חרס. נ"ל שנטמא הכלי. דלא אימעיט אלא ממגע. דהיינו מגבו. אבל לא מטומאה הבאה לו מאוירו. שאינה באה לו מתורת מגע.

אבל לא במשא וכ"ש שאינו מטמא בהסט. אבל הסט הזב עצמו. לא מבעיא או"מ וכלי שטף. דמטמא. אלא אפילו כ"ח מטמא. ואפילו מוקפין צמיד פתיל (חוץ מפכים קטנים. שאינם באים לכלל מגע) ואצ"ל שמטמא הכל במשא.

עיין פיר"ש שהביא תוספתא (ומייתי לה נמי רע"ב) אין לך דבר שאין בו רוח חיים מטמא בהסט. שאין מטמא בהסט אלא דבר שיש בו רוח חיים.

בידוע שאין בהמה ונכרי מיטמאין בשום טומאה. אם כן מה בא לומר בדבר שאין בו רו"ח ושיש בו. כאילו כל דבר שיש בו רו"ח מיטמא בהסט. והא לא שייכא בהו טומאה. חוץ מן האדם בלבד. וכדתנן לקמן מ"ג. ולמה הוסיף על לשון המשנה.

צ"ל שבזה הלשון נכלל בהמה ונכרי. שהם אמצעיים בענין ההסט. שאם הטמא מסיט את הטהור. או הטהור את הטמא. ע"י דבר שיש בו רו"ח כל שהוא. נטמא הטהור. ושאין בו רו"ח. היינו כגון מטה וספסל. דבעינן מחגירין. וכן אילן וסוכה דרפ"ג. שאין מביאין טומאת הסט אלא בכחן יפה. משא"כ בבהמה דלא מפליג בין כחה יפה. לכחה רע. לעולם מביאה טומאת הסט.