לחם שמים על משנה יומא ב:ז

אבל בקרבנות היחיד אם רצה להקריב מקריב. יחידי ובלא פייס רש"י. כתב בתי"ט וק"ל אמאי לא חיישינן דאתו לנצויי ושיבואו לידי סכנה עכ"ל:

ולק"מ דדווקא עבודת ציבור חביבא להו וחיישינן. אבל קרבנות יחיד שכיחי טובא ולא חביבי להו כולי האי. ובר מן דין נמי לא קשיא כלל. דנ"ל באמת אפילו של יחיד דישראל כיון דזכה בהן המשמר. אין הכי נמי דבעו פייס. והכא במאי עסקינן בכהן העובד עבודת יחיד בקרבן שלו. דודאי ליכא למיחש למידי. דרחמנא זכי ליה בדיליה. כדילפינן [ב"ק דף ק"ט ע"ב] מקרא דעבודתה ועורה שלו אפי' אינו מאנשי משמר. וכיון דלא קפדינן אפי' אאנשי משמר. שוב לא שייך כאן פייס בכה"ג. כי מי יבקש את שאינו שלו. אטו בשופטני עסקינן. או בבעלי זרוע דחמסי ועבדי:

לכן ברור הדבר שאין חששא כי אם בקרבנות צבור שכל אנשי משמר ראויין להן. על כן הוצרכו לפייס. ואשמעינן תנא אגב אורחיה. דאיכא קרבנות יחיד דליכא קפידא. מכל מקום לא כל קרבנות יחיד בכלל זה. דשל ישראל לענין זה הרי הן כקרבנות ציבור וטעונים פייס כנלע"ד:

וראיה לדברי ממ"ש רש"י ז"ל בגמרא דריש מכילתין אהא דקאמר אלמודא דילמא פרישה דקרבנות. מי ידעינן הי כהן מתרמי. והלא אין עובדין אלא בפייס. ע"ש שלכאורה דבריו סותרין משנתינו דאין פייס בקרבנות היחיד. ובמ"ש נתיישב היטב. שאין ענין משנתינו אלא בקרבן יחיד דכהן עצמו. אבל דישראל הרי הן כקרבנות צבור לפייס. משום הני טעמי דלעיל. ודייקא נמי דקתני אם רצה ולא קתני כל כהן שירצה יקריב. אלא משום דבבעל הקרבן עצמו איירי:

עם שאפשר לומר עוד לכאורה דהא דתנן אם רצה להקריב. פירושו שהמתחיל בעבודתן של קרבנות יחיד. אם רצה הוא גומרן בלי פייס. משא"כ בקרבנות ציבור שאחד שוחט ואחר זורק וכו'. אבל לעולם היו מפיסין אף לקרבנות היחיד. ורק אחד בלבד זוכה בכל עבודות הקרבן של יחיד. ומתורץ ג"כ מ"ש בתי"ט. וגם לשון רש"י הנז' מיושב אעפ"כ אינו מתקבל. גם לישנא דהרע"ב לא משמע הכי וק"ל: