לחם שמים על משנה טבול יום ד:ב

וקוצה לה חלה מתניתין אליבא דכ"ע (לא כיחידאה דספ"ב דחלה) דהכא אינה נטלת אלא מן הטהור. וליתא לחששה שמא תגע בה. אחר קריאת שם. כיון דאצרכוה כפישה. מידכרא ומזדהרא. וקוראה (ה"ג ודאי) לה שם ע"פ ר"ש ז"ל. השתא משמע כו'. וקשה. דל"מ הכי בסוטה כו'. והשתא מ"מ כשיקרא שם יקבל טומאה אותו חלה. ר"ל אם צריך להקיפה בשעת קריאת שם.

ולא הבינותי קושיתו זאת. התם מוקף הוי ודאי בשעת קריאת שם ע"י הכביצה או פחות שנותן באמצע. לחברם ולעשותן מוקפין. והכא דאצרכוה להניח תחלה בכלי שאינו מקבל טומאה. שא"א לה לקרוא שם בעודה בין ידיה. אם כן אין כאן הקפה. ולכן צריכה להקיף החלה ע"י הכלי שמונחת עליו. באופן שתהא קרובה נוגעת לעסה. שתהא מוקפת בשעת קריאת שם. ומה ענין זה לזה. וכמדומה דבסוף המו"מ של הר"ש ניחא ליה נמי כדאמינא. ונתכוין לזה במ"ש בסוף. א"נ הכא דווקא דמפסיק מנא. איברא בכדי טרח מר. דלא דמי לגמרי. ודקארי לה מאי קארי. כי אין מקום לכל האי שקלא וטריא. וא"צ לדחוק כלל כמו שעלה בדעת הר"ש להכנס בשביל כך לדרך זר.

עתי"ט ז"ל. והא דבספ"ב דחלה משמע דא"צ שיהא מוקף אלא כו'. לא משמע מידי. כמש"ל על הר"ש בס"ד. ומש"ע ודאי דצריך שלא תהא על הכביצה בשעת קריאת שם דא"כ הא נגעה.

לשונו זה מגומגם ונעדר הבנה. ולא אמרה בלשון רבו הר"ש (שלא נמצא כך בפירושו) ואי אפשר להשמע כלל. דודאי שם צריך שיהא סמוך ונוגע (ולא בעינן על. כמ"ש שם בחלה) בכביצה או בפחות. כדי שיהא מחובר ומוקף. ולא חשיבא נגיעה בטמא. דכביצה מפסיק. אינו עושה שלישי ולא הבין תי"ט לשון הר"ש. דסבר בשעת קריאת שם צריך נגיעה. כמש"ל.