לחם שמים על משנה טהרות א:א

ומטמאה ט"א עתי"ט וז"ל צל"ע דלא תנן נמי וכחצי פרס לפסול הגויה. אין זה צ"ע כלל. דהא אפי' כזית ממנה מטמא בבית הבליעה. והיינו נמי פסול גויה. ולמאי צריך למתני תו חצי פרס. כיון דבכזית מטמא טומאה חמורה. צ"ל בכביצה ומחצה מטמא טומאה קלה. הלא בכלל מאתים מנה. באמת לא ידענא מה אידון בדברי תי"ט הללו כשכתב זה אן לבו פנה. ולאצטרופי נמי פשיטא דל"צ למתני. הא ודאי היא בכלל כל האוכלין. דלא גרעה מנייהו לענין צרוף. כי לית בה כזית. וכי אית בה. א"צ צרוף. גם אין כאן מקומו. סוף דבר חזרתי על כל צדדים. לתת ציור של תי"ט בזה. ולא מצאתי.

וחייבין עליה כו'. האוכלה חייב כו' אבל אינו חייב על בגדיו. ערפ"ד דנדה.

אבר מן החי האי לאו בנבלה קמיירי. אלא מילי דעוף טהור קנסיב. ואבר מ"ה נמי דמי לנבלה.

סופג כו'. ואפילו היה פחות מכזית כו'.

לענין מה שתמה תי"ט. מה ראיה מטומאה לאכילה. עמ"ש בס"ד במו"ק לי"ד סק"ד.