לחם שמים על משנה שביעית ח:ד

שכרו מותר. כתב תי"ט וא"ת מ"ש מצובע בשכר דמ"ג פ"ז עכ"ל. ונ"ל פשוט דלק"מ דהכא טעמא מאי שכרו מותר. משום דשוכר פועל ללקוט לו מציאות הוא. ומגבי' מציאה הוא. ומגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ולא מכר לו כלום. רק שכר פעולתו בלבד הוא נוטל:

והעבודה שכך פירשתי מסברתי. ושוב מצאתי ראיתי שכ"כ התו' בע"ז (דס"ב) [ד"ה לקוט] ממש כלשון זה שאמר לי לבי בעזה"י. והוסיפו התו' שם לבאר שאפי' למ"ד לא קנה חבירו אתי נמי שפיר דהכא לא נתכוין לזכות לעצמו. מ"מ קנה ע"ש:

והשתא דאתינן להכי לא דמי כלל לצובע בשכר דלעיל. דהתם ע"כ בצובע משלו מיירי דאי משל בע"ה. ודאי שרי כדכתיבנא התם. דכה"ג ודאי להכא דמיא דשרי. ולא אסרינן התם אלא משום דעושה המלאכה בפירות שביעית שלו. דדמי ודאי לסחורה. כיון דבדידיה קטרח על מנת למוכרו לאחרים. וכדכתיבנא התם דאב"א התם בלוקט מתחלה עסקינן. ואב"א אפילו בלקט לעצמו והותיר. מ"מ בצבע אסור. ע"ש מילתא בטעמא דברים ברורים בעזה"י:

ובין כך או כך הדבר ברור שאינן דומין לגמרי. כמ"ש דהכא בפועל העושה בשל בע"ה מיירי. שאינו נוטל דמי שיווי הפירות כלל. רק שכר פעולתו בלבד. ואין כאן דמי פ"ש. ושם עושה בשלו שדמי הצבע ושכר המלאכה הוא נוטל. שהרי עכ"פ יש כאן מדמי פ"ש עצמן. לבד שכר המלאכה שהשביח בפ"ש. שהן נתפסין בקדושת שביעית. וזה מבואר ונכון מאד לחלק בין הפרקים הללו:

ומ"ש הרבתי"ט לתרץ בסברא רצונית הוא דוחק בלי ראיה. מלבד שלא יצדק מ"ש דצובע אגב דרווח טפי אסור. דהיכי דמי אי בצובע בשל אחרים. הא ודאי פשיטא דשרי אע"ג דרווח טובא. ואי בצובע משלו מאי איריא משום דרווח. אפי' כי לא רווח ליתסר. משום דעביד סחורה בפ"ש שלו ובמתכוין כנ"ל:

ונ"מ לדינא בעיבידתא דלא רווח בה טובא דאליביה דהרבתי"ט ז"ל שרי אפי' בפ"ש שלו. ולדידי פשיטא לי דל"ש. ולעולם אסור להשתכר בפ"ש שלו במתכוין. ונראין דברינו דלא פלוג רבנן ואסרו כל מלאכת פ"ש שלו שעושה לסחורה. ולדבריו ז"ל נתנו דבריהם לשיעורין. ודוק היטב בכל מ"ש:

משנה לחם בלח"ש ד"ה שכרו ש"ה. חברו נ"ב (כה"ג אליבא דכ"ע. עיין מציעא דקיח"א).