לחם שמים על משנה שבת י:ה

וכן כזית מן המת. עמ"ש בס"ד מ"ג דפ"ז ורפ"ט דלעיל. וא"צ כלל למ"ש בתי"ט כאן דיש לאדם צורך בו לקוברו. וכן כתב בנבלה ושרץ משום דצריכין לכלבו. והא ודאי בורכא היא ואין להאריך. ומיחוורתא דהוצאה דאצולי טומאה מלאכה חשובה היא. וכדכתיבנא התם ע"ש:

משנה לחם ככר דילמא קמ"ל אפילו היה כבד מאד שמשקלו ככר כענין הסיפא דלא יכול אחד להוציאו. ואשמעינן ברישא ביחיד בכל גוונא חייב. אפילו היה יותר ממשא בן אדם בינוני. וזה בעל כח יותר. או עשה בכח חזק ביותר. דמ"מ הוה ליה דרך הוצאה.

משנה לחם את המת נראה פשוט אפילו מת נכרי לכ"ע. דהא ממגע וממשא לא אימעוט. ולא גרע מנבלה.

משנה לחם את החי. פטור מ"ש בתי"ט כאן מהתו'. צ"ע כי לא הבינותי מאי דוחקייהו למימר שהתחשים והאילים היו הולכים ברגליהם כו'. הא בחיה ובהמה מחייבינן. משום דכאמן דכפיתי דמו. ואדרבה איפכא הול"ל. דמשו"ה בחיה ועוף לא פטרינן. דהוה דכוותה במשכן. שכן דרך לפעמים לישא הבהמה דקה על כתפו. וכדקאמרינן טעמא דהקילה תורה גבי גנב בתשלומי ארבעה תחת השה. ובאדם היינו טעמא דפטור. משום שלא היו נושאין אדם חי לצורך מלאכת המשכן. כי אם היה חולה. לא היו צריכין לו. כי לא יוכל להועיל להם מאומה. וא"ת אי הכי. למאי צריכינן לטעמא דנושא עצמו. תיפוק ליה דלא הואי מלאכה חשיבא במשכן. י"ל דאי לאו האי טעמא. אפ"ה הוה מחייבינן על הוצאתו. כיון דאית ביה צורך. וכל הוצאה דלצורך אדם. חייבין עליה. אע"ג דלא הואי דכוותה במשכן. דוק ותשכח. והיינו נמי טעמיה דמאן דמחייב במלאכה שאין צריך לגופה. משום דכיון דגמרינן במשכן דהוצאה לצורך אדם. מלאכה חשובה היא. א"כ לא שנא לאיזה צורך היא ההוצאה. לעולם חשובה היא. אם לא כן. תמה על עצמך. אם כל שעורי הוצאות שחייבין עליהן בשבת. היו במשכן. אלא שבבנין אב אנו למדים על הוצאה הצריכה לאדם. שהיא מלאכה שחייבין עליה. ועד כאן לא פליגי אלא במלאכה שא"צ לגופה. אי חשובה נמי. אם לא. והך תנא דידן ודאי ס"ל דכל הוצאה שהיא לצורך. תו לא בעינן דומא דמשכן דווקא. ואפי' במלאכה שא"צ לגופה מחייב. להכי אי לאו דחי נושא עצמו. פשיטא ליה דחייבינן על הוצאתו בכל גוונא. דהא ודאי לצרכו הוא. ולא גרע משאר דברים קלים שחייבין על הוצאתן. אלא משום דלא הוה כלל במשכן כדכתבינן. ולא דמי נמי לכל דבר המוצא. שאינו הולך לרצונו. ונושא עצמו לכל חפצו כאדם. ודוק.