לחם שמים על משנה סנהדרין ו

אמר אחד מן הב"ד או מן התלמידים. כדתנן לעיל פ"ה מ"ד. וצ"ע אם אחד מן השוק בא ולמד זכות. אם שומעין לו. ולעיל אורחא דמילתא קתני. משום דבב"ד איירי. קמ"ל נמי דינא דתלמידים. משום רבותא דחובה.

ארבעה לטעם כל דהו. וחמשה לטעם שיש בו ממש. כך נ"ל. ועמ"ש בכ"מ עד"ז בס"ד.

שכל המתודה י"ל חלק כו'. הא כל שאינו מתודה. א"ל חלק. עמש"ל מ"ו. ופרק חלק מ"ד.

שכפר לו ודויו כרמ"ז. קשיא דילמא מיתתו כפרה לו. וי"ל שבכלל ודויו שבא על נערה המאורסה. ולכן נסקל כו'. נמצא שאלמלא התודה. לא יסקלוהו ולא היתה לו כפרה ע"כ. וא"כ סקילתו היא שכפרה לו ודויו. גם אין למדין מסקילתו. שהוראת שעה היתה. כי על פי עצמו נסקל. ולענין הקושיא. י"ל מסדורא דקראי שמעינן לה. וק"ל.

ומש"ע רמ"ז שעכן לא נהרג ע"פ עצמו. כי גזרת ה' היתה שמי שילכד בגורל ישרף.

אומר אני. היכן מצינו כיוצא בה. שימיתו אדם בב"ד. ע"פ הגורל. ולכן פייס יהושע את עכן שיתן תודה. ולא יוציא לעז על הגורל. והיינו ע"פ עצמו.

מפשיטין אותו בגדיו לפי שהוא ממהר למות. הר"מ. טעמא דקרא הוא כדמוכחא סוגיא דתלמודא. וכ"מ בגמרא דילפינן גמורה היא. אותו ולא כסותו. ומ"מ אזלינן בתר טעמא. דמשו"ה אשה אינה נסקלת ערומה. אע"ג דליכא מיעוטא. כמ"ש תו'.

דוחפו על מתניו מפירוש הר"מ נראה. שדוחפו בידו על מתניו ממש. וקאמר נהפך כו'. אורחא דמילתא הוא שהנדחף מאחוריו. נופל על לבו לפניו. אח"כ הופכו ומשכיבו על מתניו.

וטעמא נ"ל משום דכה"ג ממהר מיתתו. כשמפילו על לבו. ומה שמהפכו. כפירש"י.

ועוד לפי שצריך לראות אם מת בה. ואם לאו. שיתננה על לבו. אמנם לשון נהפך על לבו. קשה ליישבו לפי זה. שהרי כדרכו כך הוא נופל. ושמא י"ל אורחא דמילתא נקט תנא. לומר שכך נעשה ודאי ממילא. אבל יותר נראה לפרש. דוחפו על מתניו. כנגד לבו דוחפו. כדי שיפול על מתניו. שלא יצטרכו לנוולו. להפכו מצד אל צד. וקאמר תו. נהפך שנתגלגל ונפל שלא בדרך דחיפתו. ודוק. וזה הפירוש ישר. והטעם פשוט. לפי שאם לא מת בדחיפה. היה צריך לתת האבן על לבו. שבה מקרב מיתתו. לכך דוחפו מיד באופן זה. שיהא לבו מזומן לפניו.

הופכו על מתניו לשון פרקדן שבפרש"י כאן. ומצוי בגמרא. היה נ"ל לפרשו פרק קדה. ר"ל מפרקת בקדה. כששוכב ופניו טוחות בקרקע על גבו. שהמפרקת פשוטה ושטוחה. אבל אינו נראה פירוש אמיתי. כדמוכח מההיא דלייט אביי אמאן דגני אפרקיד. וכן ממתי מדבר דתני רבב"ח וק"ל. לכן נ"ל יותר. כמי שמפרש פרקדן שוכב על גבו. ויהיה אפרקיד. נוטריקון. אפרק (ר"ל. על פרק. שהיא מפרקת) רוקד. וק"ל.

ונותנה על לבו כתי"ט נתינה זו לא דווקא.

ולענ"ד הך תנא דווקנא הוא אגב אורחא קמ"ל. תרתי. דתני ר"ח בברייתא. ורמזינהו רבי במתניתין נמי. חדא. דהאבן של צבור היא. ותו. שנקברת עמו. היינו דנסיב לישנא דנותנה. למימרא דמתנה משל צבור היא. ולא משלו. דלא נימא ליקטול מדנפשיה. וקמ"ל דנתונה היא לו. ולא לאחר. שלא ישתמשו בה עוד. ונכון הדבר בעזה"י.

ואין האשה נתלית ור"א דריש בן לרבות סו"מ כו'. נתקשה לתי"ט הא לר"א כל הנסקלין נתלין. ובסו"מ נאמר בו ורגמוהו. ומה צריך לרבויי.

ולק"מ סד"א איש ולא בן. קרא מיעטיה.

מה לשון אומרת ה"ג בלא ה"א. ובסתי"ט הלשון. הה"א ט"ס.

כביכול ע"ד הרמ"ז יש לפרשו שהוא תרין מלין. ר"ל כ"ב אותיות התורה. שהן שמותיו של הקב"ה. כמ"ש בס"ה עה"פ וישכב במקום. שהוא מקומו של עולם. וכך פירוש הכתוב נגילה ונשמחה ב"ך. והיינו ך"ב. הוא יכול. שיאמר ויצטער המקום בלשון הזה. ע"י צירוף האותיות. שסובל זה הלשון. דוק ודע זה. מ"מ אין הלשון יוצא ממשמע פשוטו ג"כ. וקריאתו כביכול הכף שואי"ת והבי"ת פתוח"ה רפוי"ה. ויו"ד דגוש"ה. לא כקריאת ההמון בכף פתוחה ובית שואית. כי לא יבוא כמוהו כלל.

קלני איני קל. לפ"ז המלה נקראת בציר"י הלמ"ד קליני ולד"א כמ"ד קיל לי עלמא. נקראת קלני בקמ"ץ. בין כך או כך. המלה מורכבת מן שני מלין. אם קל איני. או. קל אני. ודרך לשון חז"ל הוא לקצר. ולחבר בין תרין מלין מורגלין.

ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן דילפינן מקרא דויחי ויקם. והא דלא קם אלישע וחי. אי איתא דמה"ט חיה אותו האיש. עמ"ש בס"ד במגלת ספר יציב פתגם. עי"ל כיון שלא הי"ל לקום. אלא להתרחק משכונת קבר הרשע. ולשוב לעפרו אח"כ. כי עדיין לא הגיעה ת"ה. לכן היה גנאי לצדיק בכך. שיקום על רגליו בלבד. ולא יוכל ללכת הנה והנה. ישען על ביתו ולא יעמוד. לפיכך מוטב שיקום הרשע. ויתבזה לעיני כל. שיראו שהוכרח להרחיק עצמו להלאה. ממקום כבודו של צדיק. והיה דיראון.

נתעכל הבשר כו'. בהכי סלקא מסקנא בגמרא כרבא. דאמר כיון דאקטיל בב"ד. הו"ל כפרה ע"י קבורה ועכול עכ"פ. לכאורה משמע אפילו לא שב.

וא"ה קשיא טובא. דהתנן לעיל שכל המתודה. יש לו חלק כו'. שמע מנה מי שאינו מתודה אין לו חלק. ואין לומר דמיירי שמת במיתת ב"ד כדינו וכראוי לו. דהיינו כדתנן אומרים לו התודה. והוא התודה. דא"כ היכי ס"ד דאביי. דאין לו כפרה. הא תנן שכל המתודה י"ל חלק.

וצ"ל אחת משתים. אם שגם המתודה אין כפרתו נשלמת. אלא אחר קבורה ועכול.

א"נ הרוגי ב"ד. אפילו לא התודו. כיון דאקטול אית להו כפרה כדרבא. אחר קבורה ועכול מיהת בכל גוונא. ושאני המתודה דאית ליה חלק מיד. אפילו קודם קבורה ועכול.

והקרובים באים כו' מיד אחר שנעשה בו הדין.

בתי"ט ד"ה ולא היה. צ"ל שאין ראוי להתאבל.

שאין אנינות אלא בלב אין הפירוש שאין אנינות נמצאת מן השפה ולחוץ. כי הנה כתוב ויהי העם כמתאוננים. וכתיב אחריו וישמע.

אלא הכוונה. שאין עם האנינות שום מעשה בפועל. כענין האבלות. שיש בה מעשה. פריעת ראש. כפיית מטה. והליכת יחף וכדומה.

אבל מעוט הדבור. אינה חובה החלטית לאונן. גם לא נשלל מעוט הדבור מן האבל. שכן כתוב האנק דום.