לחם שמים על משנה ראש השנה א:ט

מוליכין אותו על החמור. עיין בתי"ט שהשיג על רמ"י. ולא ידעתי מה ענין השגתו. דאטו מי סליק אדעתיה דרמ"י דמטה דנקיט נמי להקל האיסור. הא ודאי ליתא דא"א לו לטעות בזה. דהא בהדיא תנן אפילו במטה. הא ודאי לא נתכוין הרמ"י כי אם על מ"ש שמרכיבין אותו על החמור. ובחנם רדף אחרי רמ"י ז"ל בזה. ומש"ע התי"ט דחולה הוא ככפות עמ"ש בס"ד שילהי פי"ח דשבת:

שעל מהלך לילה ויום. וא"ת למה יחללו שבת אף בכדי מהלך זה. מה תועיל עדותן לכשיבואו אחר כלות יום שלשים שכבר נתעבר החדש:

י"ל דמהני לענין הקרבן של יום שלשים וא'. שלא יקריבו בו מוסף של ר"ח. ובכה"ג שעדיין לא נתפרסם כלל קביעות ר"ח. ויש בו ג"כ תיקין הקרבן. ודאי יש להם לילך וניתנה שבת לדחות. ומ"ש בתי"ט בשם הרמב"ם שאין עדותן אחר שלשים מועלת. עמ"ש בזה לקמן רפ"ג בס"ד:

משנה לחם עיין לח"ש מ"ש להצלת רמ"י. ד) שהשיג על מפרש ה"ל ק"ה. אחר מלת בזה. נ"ב ואעפ"כ דברי המפרש נראין בעיני. שהכל להקל הוא שאמרו. כי אע"פ ששביתת אדם חמורה מדבהמה. מ"מ בענין זה של נושא אדם. ודאי חומר בבהמה. לפי שענין המשא. בשניהם אינו איסור תורה. דחי נושא את עצמו. אלא מדבריהם אסור. אבל יתר במוליך על הבהמה. משום לאו דמחמר שהוא איסור של תורה. נוגע לאדם ולבהמה. ועוד נוסף בו איסור דרבנן. דמשתמש בב"ח. משו"ה ודאי כולה מילתא לקולא אשמעינן תנא רבותא. וכן מקלות דנקט. אע"ג דאין תורת כלי עליהן. ולא מיבעיא כלי זיין.