לחם שמים על משנה נגעים ג:ז

בירקרק ובאדמדם הא דקרי בבגדים ובבתים סימן טומאה ירקרק ואדמדם. ולא קרי לעיל סימן טומאה לד"מ כו' ע"ל רע"ב דבריו הללו מגומגמים ולישנא קטיעא הוא מיגז גייז ללשניה דהר"ש. גם הוא קשה להלמו במ"ש ירקרק. דאיהו לא שייך בד"מ שבעור הבשר ולשונו צריך תקון.

ונראה שצ"ל ואע"ג דאידי ואידי כארבע מראות. ותי"ט לא חלי ולא מרגיש.

בתחלה להסגיר. ואין זה כמו בתחלה דלעיל משנה ג' דפרקין.

כתב תי"ט מ"מ תני לה. משום פשיון כו'. ולאו למימרא דאינו מסגיר כלל. דדל פשיון מהכא כו'. אלא כלומר שאינו מסגירו מחמת הפשיון. דברים הללו לא נתנו להכתב. כי מה אכפת לן מפני מה מטמאין בתחלה. אם מפני האום. או מפני הפשיון. מ"מ טמא הוא להסגר.

ואחזה אנכי שדברי הר"ש על כרחנו מתפרשים כך. שהפשיון משונה מן הנראה בתחלה. שבתחלה. נראה הוא להסגיר. משא"כ הפשיון. שתחלתו (ר"ל פעם ראשונה שנראה הפשיון) אינו להסגיר. אלא לשרוף. היינו דקאמר הר"ש. דבתחלה אינו מסגיר. אלא שורף. ובכן דבריו מובנים היטב. ומ"ש תי"ט בשם מהר"ם. מגומגם מאד. וז"ל דהיינו כו' אבל אם אותו נגע הולך ופושה (ר"ל עד סוף שבוע כו') אינו מסגיר כו'. בער אנכי ולא אבין פשיטא צריכא למימר. הא ודאי משו"ה מסגיר. לראות אם פשה ביום השביעי. כדמפרש קרא. ומאי אשמעינן דאינו חוזר ומסגיר על הפשיון. אלא באדם מחליט. ובבגד שורף. ומאי קמ"ל.

בסוף שבוע ראשון להסגיר.

בסוף שבוע שני לשרוף.

לאחר הפטור לשרוף.