לחם שמים על משנה נגעים י

הנתקים שבראש או בזקן. דכתיב צרעת הראש או הזקן הוא. משא"כ בהרת שאינה מטמאה בראש או בזקן. כדתנן פרק ו'.

בשער צהוב אינו פחות משתי שערות. כמו בלבן דעור הבשר. כל מקום שנאמר שער. אינו פחות משתים.

קצר כתי"ט בשם הר"ש א"נ קצר משעור דשער לבן. זה נגד הסברא. שיהא שער צהוב הפוך משל לבן. מה שטמא שם. טהור כאן. ומה שטהור שם. טמא כאן.

אפילו ארוך שאין משמעות דק. אלא רקיק.

כך הוא לשון תורה. חלת מצה אחת ורקיק אחד. לכן הוא הנוסח המובחר. ומ"ש תי"ט מנא"י דקיק. הוא לשון ארמי. והענין אחד.

הצומח בכלל שחור. כל השערות מאיזה גוון שיהא. חוץ משער צהוב. ואחת ירוקה. ואחת לבנה. מצילות.

אחת צהובה כו' בצהובה שקדמה לנתק כו' דאין מצטרפת עם השחורה להציל מיד השער צהוב. רע"ב. ר"ל להציל מיד שתי שערות צהובות. שבאו אחר הנתק. אין צהובה שקדמה מצטרפת עם שחורה (בין שקדמה בין שלא קדמה) אינן מצילות מידן. ולא מיד הפסיון.

ואחת לבנה אינן מצילות אבל אחת שחורה ואחת לבנה. מצילות. אפילו קדמו לנתק (כמ"ש במשואר) אין צורך לומר בצומחים.

ועיין לשון תי"ט תמיהא לי. אם שחורה אינה מצלת. למה תציל הלבנה כו' ולא הול"ל להא.

הא לק"מ. דאורחא דתנא הוא זמנין טובא. עיין שלהי נדרים ופרק אותו ואת בנו ובדוכתי טובא דכוותה.

אבל מה שכתב מפירוש הר"מ ומחבורו. לא דייק לגמרי. לפי שהוא שלא כהלכה. שהרי בפירוש אמרו בת"כ. שהלבנה והירוקה (ובכלל כל שאינו צהוב) בכלל שחור הוא. ומציל. ותי"ט נמשך אחריו. לא חלי ולא מרגיש.

מה שעלה על דעתו להגיה במשנתנו. לא יעלה על לב לעולם.

נפרץ עתי"ט לשון הר"ש. והייני אם בתחלה נפרץ. נראה דאתאן לת"ק. שם ותמיהא לי טובא. דא"כ יש בנתק פתיון לתוכו. לא ידעתי זה. שהרי הפרצה פושה החוצה.

הקרחת והגבחת כתב רע"ב שתיהן בראש. ומיהו בזקן ג"כ אם נקרח כולו י"ל דין קרחת. תי"ט. לא ידענא מנליה הא. ולא ראיתי במקום שציין רמז מזה. שם הנה עם זה יהיה קרח שם התואר. וקרחת שם דבר נרדף לשם קרחה. שני משקלים הם. ורבים כמוהם.

אבל נשם סך נשם כיוצא בו מצינו בגמרא. ב"ק פ"ו (דפ"ו) שסכו נשא.