לחם שמים על משנה נגעים א:ה

והשחירו שתיהן כך צ"ל. לפי לשון המשנה.

נסמך השחין פריש הרא"ש. שכסה השחין מקום שער לבן כולו מצד אחד.

הקיף מכל צד. ושער לבן בבהרת כדקאי קאי.

עיין תי"ט שהביא לשון הכ"מ. ז"ל. וא"ת הא קיי"ל שער לבן הוא סימן טומאה גם בשחין ומכוה. א"כ דל בהרת מהכא כו'. ונ"ל דלק"מ. כי אין זה אלא אם נולד במקומו בהרת. כדכתיב קרא והיה במקום השחין וגו'. ומהר"ם (שהביאו תי"ט) שינויא רויחא קמשני. דאפי' לכשתמצא לומר בשחין שנראה בו נגע קמיירי. אפ"ה לאו מילתא היא. מטעמא דקאמר. ופשוט הוא. גם בלא"ה לא דיוקא הוא לגמרי. דאפילו אם יש בשחין מראה צרעת. אם אין בו כגריס. אינו מטמא.

לכן דברי הכ"מ אינן מוכרחים כלל. גם בלשון הר"מ. דלא מיירי נמי משחין הטמא. אלא משחין גרידא. שאין בו מראה טומאה. ולא בכשעור.

עוד דתי"ט תמוהים. במ"ש ואם נתרפאו נדונים כעור הבשר. וכי נדונים כעור הבשר מאי הוי. אם אין בו בהרת. טהור הוא. ואפילו את"ל. כה"ג מסגירו. מ"מ הוי להקל. שאם היה רואהו בשבת. היה מחליטו.

או לאחת מהן אפילו לאחת מהן.

או חלקן במעוט שחין. ולא זו אף זו קתני.

היה בו פסיון צ"ע. דהא אינו מטמא בתחלה (כדתנן לקמן פ"ג ופ"ד) ונ"ל דהכא במאי עסקינן. בסוף שבוע ראשון. והיכי דמי. כגון שהסגירו באחד בשבת. נמצא שביעי שלו חל בשבת. אינו נזקק לראותו בו ביום. שהוא שבת. אלא ממתין עד למחר. ואם היה בו פשיון אתמול בשבת. והלך לו. וראהו למחרתו ומצאו עומד. פוטרו. והרי זה להקל. וכן אם ראהו בתחלה בשני בשבת. ובסוף שבוע עמד. והסגירו שנית בו ביום. נמצא חל שלשה עשר בשבת. אינו רואהו עד למחר. ואם בתוך כך פשה. והלך לו הפשיון. הרי הוא פוטרו. שאלמלא היה שבת. וראהו פושה. היה מחליטו.

ואין בזה ובזה כגריס אנתמעטה קאי. דאם לא נשאר אחר שנתמעטה האום. כגריס בזה ובזה. הרי זה להקל ומטהרו אבל אם נשאר בפשיון כגריס. אע"פ שנתמעטה האום. ואפילו הלכה לה. הרי זה נגע אחר ומסגירו.

והבוהק כעדשה. אבל פחות מכעדשה. אינו חולק. ולא מציל. ע"ל פ"ו מ"ה.

וטעמא משום דכי הוה כעדשה. חזי למחיה. וכיון דלית ביה מחיה. דהוי סימן טומאה. מצילו וטהור. משא"כ בשאין בו שעור מחיה. לא חשיב. וכדליתיה דמי. דלא חזי למחיה. והו"ל כבהרת אחת שפשתה.