לחם שמים על משנה נדרים ד

מקום שמשכירין מ"ש תי"ט משום דא"ה ל"מ אלא הנאה מגוף המאכל. לא דק. וכ"כ רמ"ז.

שוקל לו שקלו. ופורע לו חובו ז"ל הרע"ב ואית דמוקמי לה בכל חוב שבעולם. שאינו אלא מונע את בעל חובו שלא יתבענו. ומניעת התביעה. אינה בכלל הנאה. ע"כ. הוכרח בעל פירוש זה לפרש כך. משום דקשיא ליה שוקל את שקלו. דלפירושא קמא. לא אתי אפילו כחנן. דבשלמא פורע חובו. ניחא. דס"ל אבד את מעותיו. וכיון דלא הוה מצי מלוה ללחצו לא אהני ליה מידי. אבל שוקל שקלו. הא קמשתרשי ליה. דהרי ממשכנין עליה.

וקשיא לי אהדין פירושא. איך אפשר לומר דמניעת תביעה אינה הנאה. והרי השוקל שקלו של חברו ע"י עצמו. שם נתרמה תרומה. מעל שליח, א"כ ע"כ צ"ל דאית בה הנאה בשוה פרוטה (דבבציר מהכי ליכא מעילה) שאם לא שקל. היו ממשכנין אותו. ושמע מנה דמניעת תביעה על כרחך הנאה היא. ובודאי קמשתרשי ליה. וקשיין מתניתי אהדדי. אמאי במודר שוקל לו שקלו. ואין לומר. התם דמעל. משום דקיום מצוה במעות הקדש. כאילו קנה בו בהמה והוציא המעות לחולין. דיקא נמי מדתנן קרבה הבהמה מעל הא מקמי הכי. לא. א"כ לא מעל במה שמנע ממנו תביעה. הא ליתא. דהא פירש שם הר"מ ז"ל דמשו"ה לא מעל. דמצות לאו ליהנות ניתנו. ולא בעינן קרבה בהמה. אלא משום דמהקדש להקדש קאתי. ואינו מועל. אלא ע"י מעשה. אבל הנאה מיהא ליתא רק במה שהציל עצמו מיד הגזברים. שלא ימשכנוהו. לכן נ"ל. דמתניתין דהכא מיירי ששוקל בשבילו קודם שישבו במקדש. כי אז התחילו למשכן. לא קודם לכן. ונמצא שאין כאן הנאה עתה. אלא גורם הנאה לאחר זמן. ותו מאן יימר דבשעת חיובא לא הוה שקיל איהו גופיה. השתא מיהת מצוה קעביד. ותו לא.

וההיא דשקלים אפילו תימא קודם שהתחילו למשכן איירי. אפ"ה מעל לכשקרבה בהמה. שהרי לא תבעוהו. נמצא נהנה. ונכון הדבר מאד בעז"ה. דוק.

שוב מצאתי ת"ל סברא זו בתו' פשד"ג ד"ה הא מני חנן. אלא דקשיא קצת. דאי הכי מאי פריך הא מני. ולא מצי לאוקמה אלא כחנן. הא אפילו אליבא דרבנן מצינן לאוקמה. ההיא דפורע חובו. וכגון דקביע ליה זימנא. או בסתם הלואה שלשים יום. ודפרעיה בגו זימנא. ואכתי לא מטי זמן הפרעון. דליכא אלא גרמא. דלאחר זמן מתהני ליה. וי"ל כיון דודאי משתרשי ליה. אליבא דרבנן לא הוי גרמא. אלא הנאה ממש. משו"ה לא קאמר התו' הכא. אלא אליבא דחנן ולדידיה בפורע שקלו. לא משתרשי ליה ודאי. אפילו אליבא דרבנן. דמצוה קעבד. ומצות לאו ליהנות ניתנו. כדאיתא התם. דלרבנן לק"מ וליכא אלא הנאת מניעת התביעה. וכיון דליתא אלא לאחר זמן בספק. והשתא אינה אלא גרמא שפיר קאמינא.

ומחזיר לו אבדתו בגמרא חד אמר לא שנו אלא בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה. דכי מהדר ליה מידי דנפשיה קמהדר ליה. אבל נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר. לא קמהדר ליה. דקמתהני ליה פריטא דר"י ע"כ. וצ"ע היכי דמי. אי באבדה גמורה. שחייב להחזיר דבר תורה. וכדמשמע לישנא דתלמודא. כי קמהדר ליה מדעם דנפשיה מהדר ליה. וכדמוכח נמי מפרוטה דר"י. אי הכי. מי מצי לעכובי אבדתו לעבור על דברי תורה. ותו א"כ פשיטא דמתהני מניה טובא. ואי בדלא מחייב לאהדורי. כגון המציל מזוטו של ים. כה"ג רחמנא שרייה מאי פריטא דר"י איכא. מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה.

ותו קשיא רישא. דל"ש אלא שנכסי מחזיר אסורין כו'. דהא ודאי מהני ליה. ולא מדעם דנפשיה קמהדר. וי"ל אב"א באבדה שחייב בה ד"ת. ודקאמר בנכסי בעל אבדה. אסורין. לא קמהדר. היינו איהו גופיה לא מהדר. ולא מצי לקיומי מצוה בגופיה. אלא אי איכא אחריני קרי להו ואינהו מהדרי ליה. ואי ליכא אחרינא. ודאי לא מצי שביק לאבדה. וכי טרח בה נמי לא מעכב לה גביה. אלא מהדר לה ע"י אחרים. או קורא לבעל אבדה שיטלנה. ונ"ל אם לא מצא מי שישיבנה אלא הוא. שמין שכרו מה שמרויח בפרוטה דר"י ואותה הנאה תפול להקדש. דרחמנא חייביה לקיומי מצוה. ואי נמי אי בשל תורה איירי מתניתין. אין הכי נמי דבכל גוונא מהדר אליבא דכ"ע. וליכא טצדקי למפטריה מחיובא דרמא רחמנא עליה. אלא הכי במאי עסקינן. באבדה דזכי ליה רחמנא בגווה. ואפ"ה מצוה לאהדורה. לפנים משורת הדין. לא יהא אלא צדקה וג"ח. נמי מיפטר מפריטא דר"י בשעתא דעסיק בה.

ודאוקימנא למתני' בשנכסי מחזיר אסורין כו'. דמהדר ליה מדי דנפשיה תוקמה בשהדירו מנכסיו. ולא אסר הנאתו עליו. וטרח בהשבת האבדה. על מנת שלא לזכות בה לעצמו. אלא לבעל אבדה. ודוק. כך נראה נכון.

לדעתו עתי"ט. וכתב רמ"ז. ז"ל. לפ"ד טעמו דכל הרוצה. כו'. הוא דבר העתיד כו'. אבל כל השומע הוא בהווה. שבהכרח ישמעו. וא"צ התעוררות רצון ע"כ.

ואני אומר. אין טעם ברצון. כי אם ישמע השומע. מכל מקום החדל יחדל. וגם באומר כל הזן. לא עם חרש הוא מדבר.

לא ילמדנו מקרא כרע"ב דלאו דאורייתא הוא עיין עלית הכתיבה.

זן את הטמאה עתי"ט בשם הר"ן. דר"א לא שרי בטמאה אלא מזונות יתרים. כיון דאינה עומדת אלא למלאכה. אין בעליה נהנין בפטומה. אדרבה מפנקה כו'. ע"כ.

והיינו בפרה סוס ופרד חמור וגמל וכיוצא בהם. איברא האיכא חזיר. דודאי נהנה מפטומו. ונראה דביה מודה ר"א. שאפילו מזונות הצריכין לו אסור. כיון שאינו עומד אלא למכור. דלמלאכה לא חזי ליה. אלא משום דלא שכיח. דהא אסור לישראל לגדלו. וקאי ליה בארור. מניה ודאי לא קמיירי. אע"ג דמשכחת ליה נמי בגר. והכלב נראה שבכלל בני מלאכה הוא. וגם שמזונותיו מועטין. להכי לא חשיבא פטומו הנאה. אדרבה גרועי גרעיה. כמ"ש משח אודניה וחוטרא אבתריה אבל בחתול מסופקני. ועשי"ע (סי"ז) ומ"ש תי"ט ולפירש"י לא איירי מתני' אפי' לת"ק אלא למזונות יתרים. תמוה הוא. אע"ג דנקט לשנא דפטומי פטומי מלי בעלמא הוא הכוונה ודאי על כל מזונותיה.

לא יושב כו' דמצות בקור דינה בעמידה לר"ן מהעתקת תי"ט.

אשתמיטיה הא דתניא המבקר כו' מתעטף ויושב לפניו. ולא כך הוא לשון הר"ן. אלא די לה בעמידה. ושמא ט"ס נזדקר כאן בתי"ט.