לחם שמים על משנה נדרים ב

וכתרומתו אבל בתרומה סתם. פליגי בה. לקמן מ"ד.

שאיני משמשך כהר"ן. וא"ת והא מצות לאו ליהנות נתנו. וי"ל. מ"מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים המצוה. הנאה מיקריא. ע"כ.

דכוותה קיי"ל במתעסק בעריות ובחלבים. חייב שכן נהנה. וקרמ"ז כתב. דאפשר לו שלא ליהנות. ולא לכוין להנאה. דומיא דכפאו שד (הו"ל לאתויי דעדיפא. מר"י דבעל ה' בעילות ביבמה דרך סדין. שלא ליהנות מגופה כלל).

ולא ידעתי הלנו אם לצרינו. דאם איתא דיש ציור לשמש בלי הנאה כל שכן שתתחזק הקושיא. במה אסר עצמו. ואין קונם אלא משום הנאה בעולם. וק"ל.

ופירושן להקל עתי"ט בשם הרא"ש ב

פסקיו שדחה פירוש עצמו. משום דק"ל פשיטא ומאי קולא כו' ככל היוצא מפיו יעשה. ע"כ. אין בזה מה שיקשה עלינו. כי הכ' לא בא אלא לחייבו לקיים אסורו. לא התרו. היכא דפירושו להקל. לא מהמנינן ליה. לסתור הנראה מכוונתו להפך. שהרי להתר לא היה צריך לדור ולומר כלום. א"כ רבותא היא שהולכין אחר פירושו להקל.

אם של ע"א ע"ל התו'. דאין רגילות לקרות בשר מליח של חולין. וזה היה בימיהם משום דבישרא מליחא לא מעלי. מיהו האידנא דרגילי ביה טובא. ודאי הולכין אחר פירושן. אם אמר שנתכוין לכך נאמן. משא"כ בימיהם. אפילו אמר. לא מהימן. לפרש כוונתו מה שאינו נקרא כך כלל.

אם כמעשר בהמה אסור דהוי דבר הנדור. ואין מ"ב אוסר הדיר. לאפוקי תרומה אע"ג דבעיא נמי קריאת שם. מקמי הכי נמי אסורה. כמש"ל מ"א. בתי"ט בשם הרא"ש.

ומלמדין אותו ז"ל תי"ט. לפי שבכאן הרי הוא כעושה חוכא וטלולא מנדרים ע"כ. ולי נראה משום דגורם מכשול לאחרים. שילמדו ממנו להקל ראש בנדרים גמורים. שהרי הם סבורים שלנדר גמור נתכוין. ואינן יודעין מדברים שבלבו. לאפוקי בהרי את עלי כאימא. דלא נפיק מנה חורבא לאחריני. דרובא דעלמא ידעי דלאו נדר הוא. ועפ"ז מדוקדק מאד לשון המשנה. כדי שלא ינהגו כו'. דמאי כדי. הכי הול"ל ומלמדין אותן שלא ינהגו. אי בדידהו דנודרים משתעי. והשתא אתי שפיר. והכי קאמר כדי שלא ינהגו בני אדם הרואין ושומעין קלות כו'.