לחם שמים על משנה נזיר ו

הזגין כו'. נראה דפלוגתא אדראב"ע דסליק מנה. קאי. דס"ל לרי"ה אליבי' אינו חייב עד שיאכל שני חרצנים. היינו שתי קלפות של גרגרי ענבים. עם כל הזגין שהיו טמונין בהן. והיינו דכתיב חרצנים. תרי משמע. דמיעוט רבים שנים. וזג לשון יחיד. אע"ג דבודאי הגרעינים מרובים יותר מחרצנים. אלא לאורויי דכולהו גרעינין דידהו. כחד חשיבי.

ולר"י אליבא דר"א. חייב משיאכל שני גרעינין וקלפה אחת. היינו דנפקא מנה מפלוגתייהו לדינא. ולא לפרושי קרא לחוד קאתי.

תגלחת הטומאה אקרא קאי. דנסיב נמי דטומאה ברישא. איידי דסליק מנה. ותו משום דנפישי מילי דתגלחת טהרה. נטר לה עד לבסוף.

היה מביא. עתי"ט עד ובגלוח על השלמים כר"י (כצ"ל) כו' אבל קשה קצת לשון דר"א ע"כ. וי"ל דר"א בא ליישב. דלא תקשה מנ"ל דחטאת קדמה בנזיר. משום דחשיבא. וללמד שיגלח עליה. שמא לא הקדימה הכתוב אלא לעכב הגלוח. והבהמה האחרונה היא החשובה. כמ"ש במ"א אחרון חביב. לכן גם כאן עליה הוא מגלח מטעם זה. לפיכך אמר תדע. מדקדמה בכל מקום. אע"ג דליכא טעמא לעכובא. אלא ודאי הטעם הפשוט הוא. שהקודם בזמן. קודם במעלה. אי נמי אי לאו דקודמת בכ"מ. היל"ל דשקולים הם. כמ"ש כמה פעמים במקום שפעם הכתוב מקדים את זה. ופעם אחר מקדים חברו. לומר ששקולים הם. לכך הוצרך להודיעך שבכאן אינו כן. אלא חטאת בכ"מ. על כרחך חשיבא.

הראויה דכבש ואיל. אינם ראוים לחטאת.

לא היה משלח תחת הדוד דכתיב ולקח כו' מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה. עמ"ש פ"ב דמדות.

נוטל זרוע מלבד חזה ושוק שיש לו מן השלמים. וכולן בכלל התנופה.

כיון עתי"ט במ"ש ואפשר דהא דאמרינן אין הלכה כסתם כו' עמ"ש בס"ד מ"א פ"ד דברכות בלח"ש (ד"ט ע"ד).