לחם שמים על משנה מנחות ט

רביעית מים למצורע עמ"ש בס"ד בשי"ע (סקל"ח).

אבל אין מערבין עלח"מ.

כל קרבנות כו' שהן זבח לאפוקי עוף. שאינו זבח בלשון תורה. עתי"ט ריש מכלתין.

חוץ כו'. נראה פשוט דשעירי ע"א אין בהן סמיכה. אע"פ שכתב הר"מ שהן שוין לכל דבריהם. דלא גמירי אלא שתי סמיכות בצבור. וי"ל דכר"ש אמרה לשמעתיה. צ"ע.

חוץ מן הבכור כו' שנאמר קרבנו כו' לשון הר"מ.

והוא מגומגם. אין בו טעם. איברא מעקרא קבעי תלמודא למילף מיעוטא מתלתא קרבנו יתירי. ונ"ל פירושו דווקא קרבן המיוחד לו שמביאו ברצונו. אע"פ שאינו חייב בו. לאפוקי הני דאין באין בנדר ונדבה. והיינו משום דהוה ס"ד לאתויינהו בק"ו משלמים. מיהו במסקנא דאיפריך ק"ו. לא צריך למיעוטא. קראי אסמכתא בעלמא. ולא להכי הוא דאתו. ולא הבינותי מ"ש התו' תימה נילף מהקשא דכל הקרבנות. כדדרשינן ביום צותו כו'. ותרי תמיהי נינהו. חדא דהא אין כל הקרבנות טעונין סמיכה. ותו דמביום צותו נמי לא קדריש לכל הקרבנות (הא ודאי ליתא וק"ל) אלא להקיש בכור ומעשר לשלמים בלחוד.

והאשה עתי"ט משם התו' וא"ת ולמה לי קרא למעוטי נשים מסמיכה. ת"ל דמצות עשה שהז"ג היא כו'. ונ"ל ליישב. אב"א אליבא דמ"ד נשים סומכות רשות. אתא קרא למעוטינהו מסמיכת קרבן אנשים. וקמ"ל דאין הבעלים יוצאין בסמיכה דידהו. אע"ג דבלא"ה אמעיט שליח. ס"ד יד אשה כיד בעלה. דאשתו כגופיה דמיא וכדאיתא בגמרא.

אי נמי אפילו בקרבן דידהו. אינן רשאות לסמוך. דהויא עבודה בקדשים. כמ"ד סמיכה בכל כחו בעינן. לאפוקי ממ"ד נשים סומכות רשות. אצטריך לאשמועינן דליתינהו בסמיכה כלל. והכי משמע בפ"ב דחגיגה דאפילו למ"ד רשות. אינן רשאות לסמוך בכל כחן. ועמו"ק (סי"ד) ובשי"ע (סימן ל"ו).

ועוד נ"ל דלא דמיא סמיכה לאינך מ"ע שהז"ג דנשים פטורות. לא אמעיטו אלא ממצות מוחלטות. דלא סגי דלא נעביד להו. אבל מסמיכה ודכותה דשירי מצוה נינהו ולא מעכבי. לא אמעיטו מה"ט. עד דממעט להו קרא בהדיא.

וסמיכה שירי מצוה עיין עשרה הלחם (סוף סשי"ע סל"ז).

ותכף עמ"ש ריש ביצה.