לחם שמים על משנה מגילה ד:ג

אין פורסין על שמע. עמ"ש בתי"ט במ"ב שלא נתבטל דין עובר לפני התיבה. אם יארע שנמצאו עשרה שהתפללו ביחיד. ועדיין לא שמעו מש"ץ קדיש וקדושה. ות"ל שכיוונתי לדעתו ז"ל בזה. שכבר כתבתי כן בביאורי לטא"ח (סי' ס"ט). בפשיטות ע"ש:

ואין קורין בתורה פחות מעשרה. כתב הרע"ב דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה מה להלן עשרה שאין עדה פחותה מעשרה. התי"ט האריך להוכיח השמטת הלשון בפי' הרע"ב והחליט המאמ' להטעות פירושו באמרו אבל ודאי דטעותא הוי בידיה:

ואני איני רואה מקום הטעות שבד' הרע"ב. שהרי מפורשים היטב דגמר תוך תוך. ולא צריך לג"ש דעדה עדה. כיון דע"כ התם גבי קרח לא הוו בציר מעשרה. דמשו"ה נקראו עדה:

וא"ל דילמא בעינן טפי אי מהתם גמרינן. הא לאו מילתא דתפשת מרובה לא תפשת ואיזה שיעור לדבר. הא אין לך ללמוד אלא שאין עדה פחותה מעשרה וכלשון הרע"ב ז"ל וזה פשוט. ואע"ג דבתלמודא איתא נמי לג"ש דעדה עדה. לרווחא דמילתא הוא. ולא רצה הרע"ב להאריך בכך מאחר שאינו צריך. ועוד שסמך על המבין כדרך המפרשים הטובים:

ואין אומרים ברכת אבלים. כתב בתי"ט והיה נ"ל דתנחומי אבלים היינו ברכה שכנגד המנחמי'. ומשו"ה אין שורה פחותה מעשרה כו'. ובטי"ד (סימן שע"ט) כתב והאידנא אין לנו ברכת שורה ולא ברכת רחבה נראה מזה כמו שכתבתי אלא דבגמרא דכתובות פ"ק [דף ח' ע"ב] ברכה בשורה מי איכא וצ"ע עכ"ל:

ודבריו תמוהים במ"כ. דודאי אין הלשון סובל לפרש תנחומי אבלים. על ברכה שכגד המנחמים. ואי אפשר להשמע כלל. ודקשיא ליה מ"ט לא ליעבד בפחות מעשרה. אם אין שם ברכה. הא לאו מילתא. דלא גרע מעמדו יקרים עמודו. דבבציר מעשרה לאו אורח ארעא. הכי נמי שורה לא עבדי פחות מעשרה:

וע"ש בטור (סי' שע"ו) באריכות מהו ענין השורה. ושהיו מאריכין שם בכבוד המת ושבחו. וניחום אבליו. ומזכירין ג"כ משבחו של מקום. ועושין אותה במקום מעמד ומושב ומספד. וכל זה פשיטא דאינו ראוי בפחות מעשרה. אף שלא היו חותמין לברך בשם. כמ"ש שם הטור משמו של הרמב"ן ז"ל בפירוש:

והיינו נמי דאיתא בגמרא הנ"ל ברכה בשורה מי איכא. דפירושו ברכה בשם כדינה. אבל בלי ספק היו מקלסין בה להשי"ת בדברי שבח. כמו האל הגדול ברוב גדלו. ומברכין בשורה להאבלים. דהיינו נמי תנחומי אבלים. שאומרים להם תתנחמו ותתברכו מן השמים. כדרך ששנינו בפ"ב דסנהדרין. והיא היא ברכת שורה דנקט הטור (סימן שע"ט). דר"ל ברכת נחמה בלי הזכרת השם:

וזוהי ששנינו בפ"ג דמ"ק [דף כ"ז ע"א]. ואין אומרים ברכת אבלים במועד. (דהיינו ברכת רחבה שהיא בשם) אבל עומדין בשורה ומנחמין. הרי בבירור ממשנה שלמה שהשורה היא בלי ברכה. ואינה אלא תנחומין לאבלים כדפירשו הכא. ולישניה דהרע"ב אתי שפיר כפשטיה ומשמעותיה:

תשעה וכהן. ובתו' ק"ל אמאי לא בעי י"א דאין ב"ד שקול עכ"ל. ושמא י"ל בזה שאם היו שקולים הכהן מכריע. דלהכי אחשביה רחמנא לאומדן דעתו:

ואדם שאמר דמי עלי שמין אותו כעבד כמה יפה למכור בשוק כלשון הרע"ב. וכתב בתי"ט ור"ל ע"ע כמה הוא שוה להמכר כו'. והקשו בתו' דקרא בעבד כנעני הוא דכתיב ומנ"ל דעבד עברי איתקש עכ"ל:

ולא ידעתי מניין לו זה דנישום כעבד עברי. הא מסתברא דליתא. אלא ככנעני בעי למישיימיה. כיון דאקדיש כל הדמים שהוא שוה. ובידוע שהכנעני שוה יותר בשוק מהעברי. שהקונה ע"ע קונה אדון לעצמו [קידושין דף כ' ע"א]:

ותדע עוד דהכי הוא. דהא שמין אותו כמה הוא יפה להמכר בשוק. וע"ע אי אפשר למוכרו בשוק. כדאיתא בספרי שלא ינהוג בו מנהג בזיון לא יעמידנו על אבן הלקח. ולכן א"א לעמוד על כל שיוויו. והרי א"כ ההקדש נפסד. אע"כ כדאמרן. דנישום הוא כעבד כנעני. אילו היה עומד על אבן הלקח. ונמכר לעבודת עבד. וזה ברור לענ"ד:

ומעתה נראה דקושית התוס' לא קשיא כלל. דאטו מי קאמרינן דעברי איתקש לנחלה. אלא הכא היינו טעמא משום דלא סגי בלא"ה. וכן אמרו בשומת ניזקין ודוק:

משנה לחם מעמד ומושב במקום שלא נהגו. אין רשאין לנהוג כן. כדמוכח בגמרא ר"פ המוכר פירות.

משנה לחם בלח"ש השם. נ"ב (דכוותה רפ"ה דתמיד. ברכה למשמר היוצא).

משנה לחם תשעה עיין הגהה שבתוך ספר תי"ט ס"פ שילהי מכילתין.