לחם שמים על משנה מכשירין ג:ה

אינו חושש כו'. ה"ק אם נתן בה חטים. אינו חושש שמא טננו. רע"ב. פירושו זה לקוח מהר"ש. ואינו נראה לי כלל. כלפי לאיי ולא כל דכן הוא. אם לעיל מ"ד במרבץ ביתו. חששו. כל שכן בגורן. דשכיחי חטים. ואפילו מספקא. הוה לן למיחש טפי מבבית. כל שכן בודאי נתן שם חטין. ומה טעם בזה לומר שאינו חושש אם טננו.

ושכתב תי"ט דבבית שכיח טפי שיטננו.

מנליה הא. וצריך שיקנה לו אוהבים שיעידו ע"ז אע"פ שיכולני ליתן קצת תבלין לחלק בין בית לגורן. דבית סתמא ניחא ליה בטנינה. אי משום החטין דקבעי למכרן או לבשלן. ומעתה הרי הוא לותתן. כי לחטים יפות הוא צריך עכשיו. וכן הרבוץ יפה לבית. להשכיב העפר והאבק. וללחלח האויר. משא"כ בגורן דניחא ליה טפי בפירות יבשין לעולם. כי קודם דישה. פשיטא צריכין להיות דווקא יבשין. ואם נתרככו בשיבלין. נפסדים אח"כ בדישה. וכן אחר שנדושו ועשאן כרי ואוצר בגורן. כל כמה דיבישן. טפי מעלו. לפי שהן מתקלקלין בודאי. כשמונחין צבורין והן לחין. ואי משום שגם לקרקע נגובה וחרבה הוא צריך בגורן. כדי לדוש עליה. וכל מה שהיא קשה. יותר טוב. משו"ה לא הוי דניחא ליה. אפילו נתן שם חטין ודאי. מ"מ אינו נראה בעיני. אלא מתניתין סתמא כפירושה. דדווקא כשכיבד הגורן וריבצו. ולא נתן שם חטין אח"כ לטנן בהא קמ"ל רבותא. אע"ג דדרך הגורן להניח שם משנה לשנה. ס"ד דניחוש דילמא לא כיבד יפה. וכי משכח בתר הכי חטים. נחזיק להו במטוננים משעה שריבץ. ואומר שכחינהו ולא אדעתיה. ודוק.