לחם שמים על משנה מעשר שני ב:א

משנה לחם ניתן לאכילה איזהו דבר הנקרא אוכל למ"ש. ע"פ בא סימן. ושלהי עוקצין.

משנה לחם אבל מפטם הוא את היין מ"ש בתי"ט לפי שאין היין נבלע בהם. במ"כ אמר דבר מתנגד למציאות. וההפך באמת נראה ומורגש לחוש. כי אמנם בהכרח. יבלע היין יותר. לטבע דקותו יותר מהשמן. שלפי עביו. אינו יכול לפלש כללי העיקרין כמוהו. ואעפ"כ אמרו כמה עיקרין בולעין. ועם שיש דרך ידוע במלאכת הבישול. לקלוט השמן מעל גבי העיקרין. כמ"ש בש"ג בעניך עשיית שמן המשחה. משא"כ ביין שהוא דבר המתערב. ונבלל בכל לחיות שימצא. ואי אפשר להפרידו בשום תחבולה בעולם. אבל מה שהתירו לפטם היין. הוא פשוט לענ"ד. שלא התירו אלא לעשותו קונדיטון. שהוא יין מבושם ויינומלין כמ"ש ז"ל. ומעשה היינומלין. הוא שמן דבש ופלפלין. שהכל נשתה. ואינו נשאר כלום להפסד. ולא התירו לפטמו בעקרין הבולעין ממנו. ואין נהנין מהן. כמו שהוא הענין בשמן. אלא במה שדרכו לפטמו בכך. שהם דבש שמן ומיני בשמים ותבלין. שמשביחין אותו ונשתים עמו. אבל לפטמו בעקרין הנשלכין. אחר שבלעו ופלטו כחן. ודאי לא הותר ביין. שאין דרכו בכך. ואפילו לסוך יין וחומץ לא התירו. לפי שאין דרך הנאתו בסיכה (עם שאינו מאבדו. והרי הוא נהנה ממנו) כ"ש שאסור לאבדו שלא בדרך פטומו.