לחם שמים על משנה כתובות יב

ופסקה עתי"ט עד וזו דעת הרמב"ם. לא ידענא מאן פליג עליה.

חמש שנים עתי"ט שנתן טעם הגון לחמש שנים אלו שדברו בהווה. שמקפדת שתהא נזונת עד שתהא בת שבע. ונכון הדבר לפי שבת שבע היא עונת הפעוטות. שאז יש בה דעת קצת. שתוכל להשיג כדי חייה מעצמה. דוק. עמ"ש בס"ד פ"ה דגטין. ובזה דברי תי"ט מוטעמים (אם אדם משתעבד לזון חברו כך וכך שנים. כדרך ששנינו בבת אשתו. עמ"ש במו"ק ח"מ ס"ס).

חייב לזונה ה"ש קמ"ל דחשיבי כה"ג קצובים. כיון דיש קצבה לשנים אע"ג דליכא קצבה למזון. ובהכי לא תקשי לדעת הר"מ. דס"ל דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שלא נשתעבד.

מזונותיה משלם. לא לפי ברכת הבית בלבד. עתי"ט מ"ג דלקמן.

ואחד נותן לה דמי מזונות פשוט דהוא הדין אפילו טובא כה"ג.

הבעל נותן לה מזונות עתי"ט עד מ"מ כל תנאי שבממון קיים. נראה שר"ל משום די"ל לשמא יתנה הבעל מתחלה ברצונה. שלא יעלה לה מזונות. להכי אהני חיובא דהכי. ולא ידענא מאי הוה צריך לכך. ומי עדיף מנשאת לשנים. ופסק לה כל אחד בפני עצמו. ששניהם חייבים. ולא מצי ראשון למפטר נפשיה. אע"ג דאית לה ודאי מזונות משני. וליכא טצדקי לאפקועי חיוביה.

ונותנין לה מדור ואם נפל כו' ודבר תימה הוא כו' וכי סגי ליה לכתוב את תהא יתבא. עכ"ל תי"ט.

תימה על תמיהתו. וכי אילו כתב לה את תהא מתזנא. כל ימי אלמנותיך. מה היה חסר בכך.

ואם אין את אצלינו א"ל מזונות עתי"ט עד והר"ן כתב כו' ותמיהני דא"כ אפי' לפי ברכת הבית נמי לית לה ע"כ. ולאו מידי הוא. דכל דומיא דבית. בבית קרי לה. ולפי ברכת הבית. בכלל בבית. ותו דבבית ודאי לגופיה אצטריך. לבית שנפל. כמש"ל שדברי תי"ט שם תמוהים. ואפ"ה תרתי שמעינן מנה.