לחם שמים על משנה כתובות יא

אלמנה כו' מעשה כו' גרסינן בלא ויו. דאי"ג ומעשה בוי"ו. היכי מב"ל אי נזונת תנן כו' ע"כ נזונת תנן. מדקתני ומעשי ידיה תו'.

אכתי איכא למימר. דילמא תרתי קמבעיא ליה. וחדא נקט. ואידך ממילא משמע דאי נזונת תנן. ממילא ומעשה גרסינן. ואי הנזונת תנן. מעשה גרסינן.

ואין חייבין בקבורתה עיין תו' מיהו תימה הא דלא קתני ואין חייבין בפרקונה. ר"ל משום דפרקונה הוי תחת פירות. ולא שמעינן לה נמי במשנה. אלא ודאי משום מילתא דפשיטא היא. לא צריך למתנייה. א"ה הדרא קושיא לדוכתה. ואי משום כו'. כ"ה באור המשך לשון תו'.

יורשי כתובתה עתי"ט שהביא מחלוקת הר"מ. והר"א. וז"ל. אבל הראב"ד השיג עליו כו'. אבל זו שמפני שלא נשבעה. הוא שאין יורשיה נוטלין הכתובה. לא מפני כן נוכל לקרוא ליורשי הבעל יורשי כתובתה. ע"כ.

ואומר אני עם שטענת הר"מ טענה. שבודאי א"א לקרותן יורשי כתובתה במוחלט. דהא לאו בתורת כתובה שקלי. ולא מחמת ירושה נחתי לה. ולא ירתי דידה נינהו. אלא ירתי נכסי אבוהון בכלל. מ"מ לענין דינא. מסתברא כוותיה דר"מ. דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. דאע"ג דלא מיקרי בכה"ג יורשי כתובתה. מיהו יורשי נדוניתה שלא ירשי כלום. נמי פשיטא דלאו בכלל יורשי כתובתה נינהו השתא. אע"ג דראוין לירש.

איברא מידי ספקא לא נפקי. ואע"ג דמספיקא לא מפקינן ממונא. מיהא מאי חזית דדמ"א דהנך סומק טפי. והא יורשי נדוניתה נמי ספק נינהו. או חייבים בקבורתה. בדלא ירשו כלום. דמצי אמרו ירושתה גבייהו דאינך היא ועלייהו רמיא. ומי מפיק מינייהו מספיקא. תינח היכא דירתי מנה. דהו"ל ספק וודאי. ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל כי לא ירתי. ספק וספק הוא.

ותו דהא עדיף. דהעמידנה על חזקתה שלא נתקבלה כלום (וקיי"ל נמי לענין מזונות עד שלא נסת על היתומים להביא ראיה דנכסי בחזקת אלמנה כו') וטענת צררי. גריעא. וחששה רחוקה היא. אלא שאין להוציא מיד המוחזק אפילו בספק רחוק. וכתובה בחזקת יורשי בעל הוא.

אבל לגבי קבורתה. ודאי לא מהניא הך סברא מידי. תדע. דאי לא תימא הכי. בעל נמי מצי למפטר נפשיה מקבורתה. ומיהו סתמא לא ליחייב בה לעולם. דהא הוה ליה שבועה גבה. דוק. אי הכי לא עדיפי מניה. זה ברור.

אפילו ד' וה' פעמים עמ"ש בס"ד מ"ו פ"ג דסוכה. הכי נמי הכא. איכא לפרושי ארבעה לכתובה קטנה. וחמשה לגדולה.

ויש להמתיק הענין עוד. דנקט תנא דוגמא בכתובה קטנה שבגדולות. הנזכרות במשנה. דהיינו כתובת כהנות. שהפחותה היא ארבע מאות זוז. כדלעיל פ"ק. ומשום דאורחא למכור במנה פ"א. כדתנן הכא. לזה במנה ולזה במנה. ש"מ גילוי מילתא. דהתם שיעור שדה שוה מנה הוא (והיינו סתם שדה קרקע בינונית ובעדית היא שוה מאתים. שהם חמשים שקלים. שהוא שווי בית זרע חומר שעורים. ככתוב. והכתוב שיער בארץ משובחת. והיינו דתנן הכא בפרקין. מכרה שוה מנה במאתים. ואיפכא. משום שחלוף שווי בין שדה ושדה בכמות שוה. ישתנה בכפל) עליו אין להוסיף. ממנו אין לגרוע. במכירה אחת. משום פסידא דמוכר. ולוקח. ואתי שפיר דנסיב ארבעה לכתובה קטנה האפשרית. במיוחסין שבכהונה. דמוכרת ד"פ. לא פחות ולא יותר. בדיוק גמור. וחמשה. תנהו ענין למוסיף חומש. כדרך ששנינו מ"ג פ"ו דלעיל. ובארבע מאות היא נותנת חמש מאות. והיינו בגברא קפדנא.

מיהו במכובד. דלאו אורחיה להקפיד. אם קבל עליו לכתוב ארבע מאות. והיא הכניסה לו שום חמש מאות. כותב לה חמש מאות. כמו ששמו. אע"פ שאינו שוה אלא ארבע מאות. והא נמי מידי דשכיח הוא. וקסמיך נמי אהתם. דעלה קאי. דקתני הכא לזמנין משכחת מוכרת חמשה פעמים. ותו לא. בסתם כתובה. דלמעלה מזו. בכתובת נשי עשירים גדולים. לא קמיירי. דאין לה שעור. ואי אפשר לתת גבול וקצבה לדבר. והרי זה מכוון ביותר.

שפחתו עתי"ט ז"ל. וכ"מ מאוקמתא איברא לחד אוקמתא לא מיירי בקרקע.

השניה עתי"ט שהעתיק לשון הרי"ף. שכתב וא"כ שניה דפליג בדידה. נמי בהכיר בה ע"כ. וצריך באור. עמו"ק אה"ע סקי"ו. שם בארתיו יפה. בס"ד.

ולא בלאות עתי"ט שכתב והשניה כו'. אבל של צ"ב יש לה. מהטעם שכתב הר"מ בפי' מ"ג פ"ט (כצ"ל) דביבמות כו' ע"כ.

ואני אומר אין בלשון הר"מ ז"ל. טעם מפורש למה שהביאו התי"ט. אם לא בכח המאמר. ומה היה חסר לו בלשון הגמרא. דקנסו לדידה בדידיה. ולדידיה. בדידה.

יש לה כתובה עתי"ט. וק"ל דבמ"ה פ"ט דיבמות מפורש כו' ולק"מ ההיא יחידאה היא.