לחם שמים על משנה כריתות א:א

שלשים ושש כריתות שאם עשאן בהעלם אחד כו' ולאו דווקא כו'. תי"ט י"ל דווקא ודווקא. דהא שייר טובא. מיהת לא בצרן. וק"ל.

ובעל אוב והנפש אשר תפנה וגו'. עיין מ"ש בפ"ד מיתות בס"ד.

אוב וידעוני בכלל. ונקט אוב ראשון במקרא. רע"ב. ולא קתני הכא (כבעלמא) נמי ידעוני. לרמוז שאינו חייב אלא אחת על שניהם. אע"פ שאם עשה אחד מהם. איזה שיהא. חייב.

פגול מ"ש בפירוש רע"ב או חוץ למקומו. שבוש וצריך למחקו.

והמפטם הקטורת והוא שיעשנה להריח בה. ואע"פ שלא הריח (ואפילו הריח אין בו ממש) נמצא מתחייב על המחשבה בלבד. ונראה דבעי אמירה מיהא. דהיינו מחשבה בכ"מ במשנה.

והמריח פטור. בין בקטורת בין בשמן המשחה דקול מראה וריח אין בהם מעילה. ולא שום חיוב. אלא איסורא בעלמא.

כרמ"ז יש שואלין. מצינו במשניות שנויים כל העונשים שבתורה. מיתות ב"ד ומלקיות וכריתות. ולמה לא שנה התנא גם מיתות בידי שמים. ונעלם מהם וממנו. שכבר שנאם מפוזרים. הלא הם ספ"ט דסנהדרין. ושילהי סנהדרין וזולת. ומפני שאין בהם מעשה לאדם. לא טרח לקבצם יחד.

הפסח עתי"ט. עד אילו היה ענינו שמירת קיום ועשית הדבר. א"כ יתחייבו פסחי דורות בכל עבודות של פ"מ. אין טעם בדברים הללו. כמבואר למעיין מיד. אמנם נדחק בחנם. כי אדרבה ודאי ענינו של פסוק זה. הוא שמירת קיום ועשיית דבר המצוה דפסח. וארישא דענינא קמהדר קרא. אלקיחת פסח ושחיטתו לדורות (לא אכולה ענינא קאי. דכוותה אשכחן טובא בקראי) אי הכי מאי קושיא. הא השמר דעשה הוא.