לחם שמים על משנה כלים א:א

סדר טהרות

לענין מ"ש הר"מ בהקדמת פירושו לסדר זה. בדין משמשי ע"א. עיין מ"ש בס"ד בלח"ש פ"ג דכ"א.

שם ע"ג וכאשר נגע הראשון לדבר אחר. כצ"ל. ור"ל באוכל אחר. שם ואמנם היות משקין טמאין יטמאו האוכלין. היא מדרבנן. ר"ל משקין הטמאין ממגע. משא"כ במשקי זב וזבה. שהן אב הטומאה. שם דג"ב. ולזה בא לשון התוספתא. משקין (טמאין) מטמאין כו'. כצ"ל.

אבות ע"ל הר"ש בתי"ט. ומסיים בה דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. כלל זה נאמר בו. חוץ מן המשקה. כדתנן פ"ח דפרה. כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקין.

ומ"ח שאין בהם כדי הזיה לימא תנן סתמא כר"מ. עמ"ש בחי"ג פ"ק דיומא (יד"א).

במגע עיין לשון הר"מ שהובא בתי"ט. והוגה במקום האדם צ"ל השרץ. אך ההגהה היא שבוש נגלה. אין לשונו סובלו. שכוונת הלשון רצויה כמו שהוא לפנינו. ר"ל שאם נגע השרץ (או כל דבר טמא) בשטח גשם האדם. בכל מקום ממנו. הנה טמאהו השרץ לאדם. אמנם ודאי כן הוא גם בהפך. שאם נגע אדם בכל שטח גוף השרץ וכל טמא שהוא. באיזה מקום ממנו שיהא. נטמא. מקרה אחד הוא לטהור. לקבל טומאה. ולטמא. להביא טומאה. שניהם שוים בכך. ומורה על זה גם סיום לשון הר"מ. באמרו ואין הבדל בין שנגע בדבר הטמא בידו או ברגלו כו'. לא ס"ד באלו אלא אפילו נגע בשערו. והוא הדין בנגעו בשער של שרץ ונבלה. כמ"ש בעור והרוטב.