לחם שמים על משנה עירובין ח

מניח את החבית. בסוף אלפים. וצריך שתהא שם כל בין השמשות. כדרך שנתבאר בפרקים דלעיל:

מזון שתי סעודות. שצריך לו לשבת. כתבתי"ט וא"ת כו' דחייב בג' סעידות כו' ולימא מסייע להו לפוסקים שפסקו דיוצאים במיני תרגימא לסעודה ג' עכ"ל:

ולא ידענא מאי קאמר דלהפוסקים דיוצאין במיני תרגימא מי ניחא. אמאי לא מצרכינן הכא נמי ג' סעודות ואטו במיני תרגימא מי לא מערבין בהו. והתנן בכל מערבין כו'. וקתני הכא מניח את החבית. ע"כ פשיטא דמהכא ליכא למשמע לא תיובתא ולא סייעתא. דא"כ שמע מנה נמי דלא בעינן פת כלל לשום סעודה דשבת. והא בודאי בורכא אלא קל הוא שהקלו בעירוב:

ששכחו ולא עירבו. כתב התי"ט דאילו לא עירבו כלל לא הוי שייך למימר ששכחו עכ"ל. ואפ"ה אשכחינן לתנא דברייתא דתני ששכחו ולא עירבו ולגמרי משמע. עיין בגמ' דפרק כל גגות (דצא"ב):

משנה לחם ומרפסת נ"ל שהיא מלשון מרפש רגל (יחזקאל ל"ד) על שם שהרבה פתחי עליות פתוחים לה. ונעשית למדרך רגל רבים. העוברים עליה תמיד. נראה כאילו נרפסת ונרמסת תחתיהם.

משנה לחם ששכחו ולא ערבו עתי"ט שנדחק מאד ליישב יתור הלשון. וכן דחק בפירוש הכתוב ולא זכר שה"מ גו'. ואני מפרש ולא זכר בפעל. ר"ל בכוונה לא רצה לזכרו ולדבר ממנו. להעלות שמו על שפתו. ונמנע מלהזכירו לטובה. מחמת רשעתו. ועל ידי זה. וישכחהו. יצא זכרונו מלבו לגמרי. וכן פירשו חז"ל. זכור בפה. אל תשכח בלב. כלומר ע"י שתזכור בפה. תעשה רושם. שלא יבוא לידי שכחה. משא"כ כשתהיה הזכירה במחשבה בלבד. אינה בטוחה מהשכחה. זה פשוט וברור. ופירושו של התי"ט בכתוב. דחוק וזר. ולענין לשון המשנה. פשוט בעיני שר"ל. אע"פ שרגילים לערב כל פעם. ולא בכוונה ומזיד לא ערבו. רק מקרה קרה להם פעם ע"י שכחה בלבד. מ"מ כך הוא דינם.

ומרפסת. ז"ל התי"ט צריך לחלק בין מרפסת דהכא ודלעיל לפי' השני שכתבתי שם כו'. אלא דלעיל מיירי במרפסת העשוי לדירה עכ"ל:

אבל לפירושא קמא ניחא דמיירי דליכא דיורין במרפסת. ובני עליות הן שעירבו לעצמן. ושכחו מלערב. עם אנשי החצר. והיינו שלא עשו שיתוף. דמרפסת אע"ג דלית בה דיורין. מ"מ בעיא נמי שיתופי לפי שהיא רשות אחרת לעצמה. משותפת לכל דרי העליות. דומיא דחצר דבעיא שיתוף. אע"פ שכבר עירבו לעצמן כל דרי הבתים. וחצר לאו בת דירה היא. אפ"ה אוסרת על חצר אחרת שעמה במבוי. אם לא נשתתפו ביחד. הכי נמי מרפסת וחצר לא סגי להו בלא שיתוף. משום בני העליות אע"ג דמרפסת לא חזיא לדירה. והא דתנן לעיל ששכחו ולא עירבו. ר"ל ולא נשתתפו. והכי אשכחן דמפרש תלמודא (דצא"ב):

משנה לחם אצל בתו עמ"ש בס"ד פ"י דבתרא. ובשי"ע (סל"ב).

שלא היה בה כשיעור. עבתי"ט שכתב ולמאי דאמרן כו' שיש להם דין המקו' שהם עוברים בו. וא"כ כי באו מי האמה הזאת מכרמלית כו'. אמאי לא תסגי לה בכותל שע"ג טפי מבור שבין ב' חצרות כו' עכ"ל:

ולק"מ דבור בכל מקום סתמו עמוק עשרה. ורה"י הוא לעולם בין שהוא ברה"י בין בר"ה. כדכתיבנא במ"ד פי"א דשבת. וה"ט דלעיל שתי רשויות הן. אע"פ שהכל רשות א' היא דבר תורה שהחצרות עם הבור רה"י הן. וראויין לערב זה עם זה. לפיכך מצא מין את מינו. ונאסרו זה על זה כשלא עירבו. אם לא עשו מחיצה. משא"כ כאן באמת המים שאינה עמוקה עשרה. דבחצר דינה כחצר. והכא לא איירי כי אם בחצר גופה שהיא רשות אחת שאין לחוש שילך הדלי לרשות אחרת וימלא שם. ואפשר דסמוך לכניסה ויציאה. היכא דאיכא למיחש להכי. אין ה"נ דאסור. והכי משמע בגמרא:

מיהא בחצר אחת שעירבה קיימינן. ובאמה שאין בה כשיעור שנידונת כמוה. משום מאי תיתסר. ואי משום דבאין מכרמלית. הא אסיקנא בגמרא דאין חורין לכרמלית. (ואין ספק שלא עמד בתי"ט על מסקנת הגמרא. שא"כ לא היה כותב מה שכתב). ואי נמי מר"ה קאתו. הא קיי"ל חורי ר"ה לאו כר"ה דמו. ואף למ"ד דיש חורין לר"ה ולכרמלית. הא אוקמה למתני' במופלגת וכדפרי' ולית בה ספיקא. ואשמיטתיה סוגיא דתלמודא בהא ודוק:

וכללא דמילתא דמשום דעריבי מיא ליכא קפידא. דבהא ודאי כ"ע מודו דהיכר מחיצה כל דהו סגי. דקל הוא שהקלו במים. והוא הדין דכותל שע"ג נידון משום מחיצה. א"כ לא צריך מחיצה לגמרי לענין זה. אלא במקום שיש לחוש שיעמוד ברשות זה וימלא מים מרשות אחרת. והיינו ההיא דבור. משא"כ כאן דמיירי באופן שממלא ברשותו. ובכה"ג לא איכפת לן במים מהיכן שיבואו. מהתחלת זחילתן ומקורם. דמים ע"ג מים היינו הנחתן. וקנו מקומן בכל מקום שהן. ולא צריכי למחיצה. דמחיצה לא מהניא בהו אפילו של ברזל כדאי' בגמ' דפ' מי שהוציאוהו (דמח"א):

לקמור. חבריו תמצא רפ"ה דאהלות ומ"ז פי"ו דכלים ומ"ב פי"ח שם.