לחם שמים על משנה חולין א

הכל שוחטין עיין לשון רע"ב. עד אבל אם אין יודעין בו שיודע ה"ל שחיטה כו' בודקין אותו. ואם יודע ה"ל שחיטה. שחיטתו כשרה. ע"כ. משום דיוקא אצטריך. למימרא דמיהו לכתחלה לא. גזרה שמא ישכחו לבדקו. ודילמא היא גופה נמי קמ"ל. דשחיטתו כשרה. ולא גזרינן דילמא משתלי. ולא קנסינן בדיעבד. ולענין נשים ועבדים בשחיטה ערפ"ג דזבחים. ומו"ק ס"א. ובחי' על הרא"ש.

שחיטת נכרי עתי"ט בשם רש"י ובשם ר"י. דלא בר זביחה הוא. ותקשי חרש. עמ"ש בס"ד במו"ק לי"ד.

הסומא ע"ש בס"ד.

הכל שוחטין לרע"ב לאתויי מומר.

פירוש לתאבון. אבל להכעיס. אפילו בעברה אחת. הרי הוא כגוי לכל דבר. וכן מי שאינו חושש לשחיטה כשרה. אע"פ שאינו עושה להכעיס. דינו כלהכעיס. והיינו נמי דינא דקראים האידנא. ולא כמ"ש הרע"ב בסמוך. ע"פ הר"מ במשניות (וכבר חזר בו בחבורו ונתן להם דין כותים כו'). ודבר תימה הוא שהרי הם עוברין על כמה איסורי סקילה וכרת. אצ"ל לאוין. נגד קבלת חז"ל. והרי הם מומרים להכעיס ודאי. ושחיטתן נבלה. כמי שאינו בתורת זביחה פשוט בעיני.

ומינה דמחלל שבתות בפרהסיא. ואצ"ל עובד ע"ז שלא מאונס. דלא שנא להכעיס. או שלא להכעיס. כולה חדא מילתא היא. ודינו כגוי לכל דבריו. משא"כ האנוס על עסקי נפשות. אע"ג דעבר אעשה דונקדשתי בתוך ב"י. ודאי דינו כישראל לכל דבר.

ובכל שוחטין עמו"ק (ס"ו) בס"ד.

ובקנה ע"ש. בס"ד. ומ"ש הרע"ב ואתי למעבד חלדה. לא ידענא מאי קאמר מר. דכי מינקבי סימנים. תו לא שייכא חלדה. לא מעלה ולא מורדת.

והשנים עמו"ק בס"ד.

כשר בפרה ע"ק רמ"ז מ"ה ועשי"ע (ספ"א).

טהור בכלי עץ פשוטיהן טהורים מדאוריי' הר"מ. עמ"ש בס"ד במו"ק ריש ה"ל חנוכה.

כ"מ שיש מאון אין חליצה הך מאון וחליצה לאו בחד גוונא איירי. אלא הא כדאיתא. והא כדאיתא. דהיינו מאון בקדושי קטנה דרבנן. וחליצה דהכא לזיקת קטנה. שקידושיה דאורייתא עסקינן. כגון שקבל בה אביה קדושין. דזקוקה היא ליבם דבר תורה. ואצטריך קרא למעוטה מחליצה עד שתגדיל. אבל קטנה שהשיאוה אמה ואחיה. דמדאורייתא אין קדושיה קדושין. ולא זקוקה ליבום. ודאי לא מיירי מנה. אלא אם רוצה ממאנת ביבם. ואי לא מיאנה. חולצת אפילו כשהיא קטנה.

איברא איכא למימר. אפ"ה מדרבנן לא תחלוץ עד שתגדיל. משום לא פלוג. דלא לימרו כל קטנה יוצאה בחליצה.

י"ט שחל בע"ש תוקעין אע"ג דתקיעה בי"ט ודאי אסירא משום שבות. גזרה דרבנן בעלמא היא. שמא יתקן כלי שיר. הם אמרו והם אמרו. אינהו אסרי לה. ואינהו שרו במקום הצורך. והא דבחל במ"ש אין תוקעין. אמאי. לתקע כי היכי דלידעו דשרו בשחיטה לאלתר. היינו משום דאין דוחין שבות להתיר. הכי מסקינן בגמרא שלהי פרק ואלו קשרים. ובהכי ניחא לי מה שנתקשו בו התו' ר"פ החליל. במאי דאשכחן הכא דתקיעה דחיא י"ט. ואילו התם. תקיעה דמצוה לשמחת בית השואבה. לא שרו לה. ונדחקו בטעם הדבר.

איברא אליבא דתלמודא דשבת דאייתינן. אתי שפיר. דלא שרו לה אלא דווקא לאפרושי מאיסורא. ולהפריש את האדם מן העברה. אבל במקום מצוה. מצינו שהעמידו דבריהם. אפילו לדחות מ"ע של תורה. מפני שבות של דבריהם. כדמסקינן בהאשה רבה. קום עשה שאני. וחשו יותר שלא לעבור בידים אפילו אשבות דרבנן. כ"ש שלא התירוהו בשביל עשה של דבריהם. כגון תקיעה לשמחת בית השואבה. אע"ג דאסמכוה אקרא.

והא ודאי שמחת י"ט עדיפא. מנה. דהיא מ"ע גמור של תורה. ומצינו שחששו לו חז"ל הרבה. דלא ליתו לאמנועי משמחת י"ט. ואעפ"כ לא ראו להתיר בשבילה שבות דתקיעה. ק"ו שלא לדחותו מפני שמחת בה"ש.