לחם שמים על משנה ביצה א:ט

אבל לא תבואה. פירש הרע"ב שצריכה טחינה. ואין טוחנין בי"ט. והקשה בתי"ט א"כ לישתרי בהטייה. מידי דהוי אשחיקת מלח דודאי שהוא תולדה דטוחן עכ"ל:

ולא נהירא מה שתפס לודאי דשחיקת מלח היא תולדה דטוחן. דלדעתי לא הצריכו למלח שינוי. אלא דלא ליהוי כעובדין דחול. אבל לא מפני שהיא ממלאכת הטחינה. דאין טחינה באוכלין. ודמחייבינן בפרים סילקא בפרק כלל גדול [דף ע"ד ע"ב] ע"ש פירושו ברא"ש:

ועוד נ"ל שאין טחינה אלא בגידולי קרקע. (וער"פ בכל מערבין) כדקיי"ל בדישה. [שם דף ע"ה ע"א] וחד טעמא אית בהו דממשכן גמרינן דוק וברור. וא"כ אע"פ ששחיקת סממנין. ולכשתמצי לומר אפי' של תבלין יש בה משום טחינה. אבל דמלח לא:

ועוד אף אם היה מקום לדבריו. מכל מקום קושיתו בלא"ה לא קשיא כלל. דמאן לימא לן דלא אישתרי בהטיה. ושמא אפי' בלא הטיה נמי שרי. בריחיים של יד קטנה. כמו של פלפלין דאין לך שינוי גדול מזה. והכי משמע נמי מדברי הר"ן דמייתי להו הרב תי"ט בדבור זה וק"ל

וכן במכתשת קטנה לכ"ע שרי. כדמוכח מלשון הרב המגיד דבתי"ט בסמוך. דמשמע דלא פליג ת"ק עליה דר"ש. דרשאי לכתוש חטים במכתשת קטנה. אלא דמר אזיל בתר רובא דלא עבדי הכי. משו"ה ס"ל דאין משלחין אותה. דלא חזיא למידי ביומה לרובא דעלמא. ומר סבר כיון דחזי למיעוטא משלחין. מיהת בטחינה מעוטה ובשינוי לא פליגי דשריא:

משנה לחם ור"ש מתיר בתבואה עמ"ש בחי' על הרא"ש.