לחם שמים על משנה בבא מציעא ו:ה

להביא עליה חטים במדה ידוע. הקצובה למשא חמור. להביא שעורים באותה מדה. אכן סתם משא חמור. לתך.

קשה למשאוי גרסא זו אליבא דרבא. אינו חייב אלא כשהוסיף סאה ללתך.

שהנפח קשה למשוי ז"ל תי"ט בין לאביי בין לרבא. יש לי מקום עיון במ"ז פ"ו דפאה. דחשבינן נפח סאתים כבד יותר מארבעים סאה. ע"כ.

וכבר כתבתי שם בעזה"י. דליתא לפירושו התם. דקסבר הנפח של סאתים. מכביד להגביהו. ואין צורך לומר כן. כי יש בו כובד רב לאדם אחד. ואין למדין מהמרגלים ששלח משה. המה הגבורים. והנני יוסיף להפליא על הרב תי"ט. כי קאי בהך מסכתא ובהאי ענינא. שהיה יכול לעמוד על האמת בענין זה. שמשא אדם בינוני. אינו גדול כל כך. שהרי מבואר כאן בגמרא שעל משנתנו. ופירש"י בהדיא. בקב לכתף. למדנו שמשאו חמשת סאין.

ולכאורה יקשה מזה גם למה שפירשנו שם. ששלשה סאין. הוא משא אדם.

איברא לק"מ. דלא דמי כתף. איש עני. שעושה בשכר. ונושא בודאי יותר מבן חורין. שאינו נוטל עליו משא אפילו כדי כחו. אלא בקירוב מה שיכול לשאת בנקל. משא"כ השכיר העני. עומס עליו כפי תכלית כחו האפשרי. כדי לקבל שכרו משלם. ולכן אם יוסיף עליו רק קב. ירבץ תחת משאו. א"נ גבי שכחה. שיערה תורה. באדם הנושא בשלו לחפצו בלבד.

ותו יכילנא לשנויי אליבא דרבא. דלאגרא יתירא צריכא. איכא למימר אע"ג דמשאו אינו אלא שלש סאין. אין סברא לחייב שכר על התוספת פחות מקב. שהוא דבר מועט מאד.

אך דעת התי"ט. שגבה ממני. שאין השכל סובל. שיהא משא אדם יותר מכפל במשא חמור. ויותר ממשא גמל. רביע. וק"ל.

שוב ראיתי לרמ"ז. שמפרש סאתים דשכחה. מלבד התבן. ויכול להיות כך. א"כ דא ודא אחת היא. מ"מ אינו מוכרח.