לחם שמים על משנה בבא בתרא ט

בתי"ט ד"ה דוחין. בלשון הנ"י. צ"ל וא"כ לרבנן דקיי"ל כוותייהו נוטל נמי בתרווייהו. ותי"ט העתיקו בשבוש.

ילדה זכר נוטל מנה. הכא בש"מ. קנה. שדעתו של אדם קרובה אצל בנו.

נ"ל דבהוכר העובר דווקא. אבל בציר מהכי. לאו עובר סתמא שמיה. עד שיפרשו לך. כך הוא בעיני. ועמ"ש בפ"ג דקידושין. ובא"ע ס"מ (ואצ"ל בפחות מארבעים יום. דמיא בעלמא הוי) ובזה א"צ למה שנדחק נ"י. ואינו נרא' מ"ש דמשום טירוף דעת חששו. שאם כן. מאי איריא בנו. אפילו אחר נמי. ותו דאי איתא דלא שייכא קנייה בעובר לגמרי כלל. הא אמרינן. מידי דליתא בבריא. ליתא בש"מ. אלא מסתברא לא שנא בריא. ל"ש ש"מ. קנה. מה"ט דדעתו של אדם קרובה אצל בנו. והכא בהוכר עובר עסקינן ואתיא כי סתמא דפ"ג דקדושין. דכה"ג מיקרי בא לעולם. משו"ה בריא וש"מ שוין בהא. והא דמפלגינן הכא בין בנו. לאחר. היינו משום דספיקא הוה. והתם נמי לא הוו קידושין אלא להחמיר. עמ"ש שם בס"ד.

הילכך גבי בנו דווקא. דדעתו קרובה. הוא דאמור רבנן דליקני כה"ג. גם המעות נשארים בחזקתן ליורש הראוי. משא"כ באחר. דהו"ל ספיקא דדינא. המע"ה. וזה כפתור ופרח ודאי.

נקבה מאתים דלענין הרווחה כו'. אי נמי במבכרת.

השולח סבלונות עמ"ש פ"ב דקדושין ובמו"ק אה"ע (סמ"ה).

נכסים בחזקתן ולא פירשו ב"ה אי בחזקת יורשי האשה כו'. וכיוון שהנכסים בחזקתה. יכולה היא להוריש השבועה לבניה כו' תו'.

לכאורה דברי תימה הם. מה טיבה של שבועה כאן. הרי בנצ"ב אינה צריכה שבועה. כדקיי"ל בא"ע (ספ"ח. וצ"ו) מיהא איכא לאוקמה בדליתינהו. וכמ"ש שם בס"ד על לשון הטור. ועדיין צ"ע. יע"ש. אלא שמכל מקום מ"ש תי"ט. אינו מדויק כל עיקר. דהא קאי ליה אמ"ד בחזקת יורשי האשה. ומאן שמעת לה. ר"א. והא שמעינן ליה. דסבר אדם מוריש שבועה. עתו'. וק"ל.

איברא לדידי. בלא"ה לק"מ. דכה"ג דמתו שניהם מיתת פתאום. ליכא למיחש להתפסת צררי. ותו אי נמי אתפסה. או מעצמה תפסה. הא ודאי כל מה דאית לה. גבה משתכח. ולא מחזיקינן ריעותא. לומר שהוציאה את שלה מתחת ידיה ומרשותה. ונתנה ליד אחר. דכל מאי דאית ליה לאינש. בידיה וברשותיה קמנטר ליה מסתמא. ואינו מניח את שלו על קרן הצבי. וק"ל. א"כ בודאי כאן נמצא. וכאן היה. וימצא אצלה. על כן אין כאן מקום לשבועה. שוב ראיתי שגם התו' כך כתבו בשם הר"ש. ואע"פ שדחו זה. באמת רבים וגדולים יצאו לחלק בכך. ודידן עדיפא מדהר"ש. וק"ל.