לחם שמים על משנה בבא בתרא י

סלעין עשרין קמ"ל תפוס לשון אחרון.

תלתין סלעין קמ"ל דלשון ראשון עיקר כה"ג.

כסף זוזין דאינון ונמחק סד"א איירי דגריעי טובא נינהו. כדקאמר מלוה.

כסף סלעין דאינון קמ"ל אע"ג דחשיבי. מהו דתימא כסף חשוב. שעושין ממנו סלעים קאמר. דהיינו לאפוקי כסף זוזי שהוא מעורב בנחושת שבעתים. ולעולם אימא. דהכא אין לו אלא סלע אחד. צריכא.

דרכונות ס"ד איידי דיקירי וחשיבי טפי. אפילו חדא. טובא קרי ליה. ע"ד ובני דן חושים. דעבידי אינשי דקרו לחד ברא. בנין. אגב חביבותא. משו"ה כולהו צריכי.

כותבין גט כו'. ול"ח שמא לא יתננו לה עד אחר זמן. ויבוא לחפות עליה. אם זנתה קודם.

כותבין שטר ללוה כו'. ולשני יוסף ב"ש לא חיישינן. שהרי אין יכולין להוציא שטר זה על זה. כדתנן שילהי מכילתין.

רי"א יתן דס"ל אסמכתא קניא. המבטיח לחברו דבר על מנת שיעשה לו דבר לעתיד. וסומך בלבו בשעת התנאי שיוכל לקיים עכ"ל רע"ב.

לאפוקי דבר שאינו בידו ולא ביד אחר. דכה"ג ודאי גמר ומקני. דמתנה על מה שאין בידו לקיימו. התנאי בטל. והמעשה קיים.

ועשם ז"ל תי"ט. נראה שהוא מלשון עשו דדי כו' ודלא כמו שהחכים בעל לבוש שהעתיק ועשה אותם. ואני אומר ודאי החכים למי שלא ידע דרך הכינוי. וזולת זה לא עשה בעל הלבוש מאומה. כי בין שיהיה לשון מיעוך. או לשון עשיית פועל ממש. דרך הפעל עם הכינוי אחד הוא להם. בשניהם יכול שיאמר ועשם. או ועשה אותם.

ואם יהיה ענין המיעוך בשורש זה לגזרת הכבד. מה בכך. אחר שאין לשון המשנה מנוקד. תתכן הקריאה בשתי הדרכים. בין בכינוי. בין שלא בכנוי. זה פשוט על כן בחנם האשים תי"ט ללבוש. שטוב בעיניו לבאר היטב הבנת הכינוי. למי שלא ידע ערכו. ולא הבין דרכו. וזוהי דרך סלולה לרבים מן המחברים. לא יחושו לשנות קצת לשון המשנה. להיטיב באורו. בחבוריהם. שלכד נעשו (וכל עצמן לכיוצא בזה הוצרכו. לחדש חבורים ולהוסיף ספרים) ומי שאינו בקי יחזיק לו טובה על כך. ולשון משנה לחוד. לשון מחברי ספרים לחוד. שהוא לכל מסור. ולא באו אלא לפרש ולהשלים החסור.

בתי"ט ד"ה נמצא. צ"ל בין שטרותיו שובר שטרו כו'.

הרי החונק כו'. כתוב גאון בשעריו. פירוש היה חונק. הוא שמחזיק בבעל חובו שיפרעהו. ועבר שמעון ואמר הניחהו ואני אתן. משמע דלאו חונק ממש קאמר נ"י. ר"ל דאי בחונק ממש. הא ודאי מצוה קעביד. ואנוס הוא שלא לעמוד על דם רעו. והיכי פליג ר"י. וקיי"ל כותיה. אכן נ"י גופיה לא ס"ל כהאי פירושא. כדמשמע ממאי דכתב תי"ט בדבור הסמוך בשמו. א"נ איכא לפרושי. דקסבר נ"י בדעת הגאון. אע"ג דלאו בחונק ממש. ולא ברשיעי כה"ג עסקינן. אבל לעולם באונסא מיהת קמיירי. אבל זה דוחק בכוונתו. כי איזה שיעור לדבר. וכה"ג ודאי צריך לאודועי. ולפרושי היכי דמי. איברא לענ"ד מתניתין מתוקמא שכיר כמשמעה. והכא במאי עסקינן. ביש לו ואינו רוצה לקיים מצות פריעת ב"ח. דכופין עליה ומכין אותו עד שתצא נפשו. ומאי החונק. ע"פ גזרת ב"ד ושלוחיהם. ואפילו תימא איהו גופיה נמי מצי עביד. היכא דאיכא פסידא ופסיקא מילתא.

והשתא החונק ממש קתני ודאי. ואפ"ה סבר בן ננס דמיפטר. מטעמא דלא על אמונתו הלוהו. ור"י חלוק עליו אף בחנוק. משום דודאי אפסדיה. ודמי לערב בשעת מתן מעות. כיון שעל פיו שלחו חפשי. ואכל הלה וחדי. ולא אשכח לאשתלומי מניה דהיאך מידי. וכיון דאתינן להכי. לק"מ מ"ש נ"י מערב דכתובה. פשיטא דשני ושני. ולא דמיין להדדי לגמרי. וזה כפתור ופרח ותו לא מידי.