לחם שמים על משנה ערכין א:ד

ישבה על המשבר פירש"י קודם שנגמר דינה. וליתא. דאיוצא ליהרג קאי. כו'. וה"ט דרישא דאין ממתינין משום עינוי הדין כו' תו'.

ואני אומר. מאן יימר. דילמא גזרת הכתוב היא. כדמרבינן מגם שניהם. ואי בתר טעמא אזלינן. ודרשינן טעמא דקרא. אמינא היינו טעמא. משום שהיא וולדה חטאו (דמה"ט ולד הנוגחת והנרבעת אסור שהיא וולדה נגחו ונרבעו) דולד ירך אמו ומ"מ אינו נהרג עמה. אלא כשנגמר דינו עמה. דאתרבי בהדה. דעדיין הוא כגופה. משא"כ אם נעקר לצאת קודם שנגמר דינה. כבר הוא גוף אחר נבדל בפ"ע. אבל אחר שנגמר דינה. הרי היא והוא כנהרגין חשובין. כדלעיל. ולפיכך אם באו לה אח"כ חבלי לדה. אין מושיבין אותה על המשבר. כך נ"ל עיקר כדעת רש"י.

נהנין בשערה לאו שערה ממש כו' דכתיב ותמת שם כו'. עמ"ש בס"ד בשי"ע (סמ"א).