לחם רב (ל"לחם משנה") ד

הרב נר"ו על ענין ה"ר יעקב פראנסיש יצ"ו אשר זה לו ט"ו שנים המיר דתו פתע פתאום ותיכף ומיד הסתיר פניו ועמד בתשובה שלמה כל הזמן הנז' שראוי למנותו שליח צבור ושוחט ובודק ואני יחיד ועני כן דעתי ובהרמנותא דידהו אמינא בה מילתא: איברא דלענין כהן שעבד ע"ז כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מה' תפלה דבין באונס בין בשגגה אע"פ שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם וכו' וגדולה מזאת כתב שם וכן כהן שהמיר לע"ז אע"פ שחזר בו אינו נושא את כפיו וכוונתו דאע"פ שלא עבד ממש אלא דקבל ע"ז באלוה אינו נושא את כפיו וכן כתב בהדיא בהלכות ביאת מקדש פ"ט יע"ש. והגם כי הרב כ"מ בפ' ט"ו מה' תפלה לא מצא מקום להרמב"ם מנין לו דין זה נ"ל טעמו ונמוקו עמו דבפ' בתרא דמנחות אפליגו רב ששת ורב נחמן ב"ד בזרק לע"ז ושחט לע"ז והשתחוה לע"ז והודה לע"ז ופסק רבינו כרב ששת בכלהו בפ"ט מה' ביאת מקדש דאין קרבנו ריח ניחוח ולא יוכל לשרת עוד והודה לע"ז היינו מאי דכתב רבינו וכן שהמיר וכו' וכתב דאע"פ שחזר בו לא מהני בהמיר כמ"ש בעבד משום דשם בגמרא מצריך להו להני תלת כמבואר שם וכיון שכן משמע לרבינו דכולהו חד דינא אית להו וכי היכי דבעבד לא מהני תשובה דקרא דאך לא יעלו כהני הבמות וכו' אפי' בחשבו בתשובה נמי איירי כדכתב שם הרב כ"מ ה"ה לאחריני דלא מהני להו תשובה. איברא דעדיין קשה בפשט דשמעתא דהיכי עביד צריכותא משחיטה עם אחריני הא בשחיט' פליגי במזיד אבל בשוגג כ"ע מודו דקרבנו ריח ניחוח ובאינך תרי פליגי אפי' בשוגג דאית ליה לר' ששת דאין קרבנו ריח ניחוח וא"כ לא שייך לומר ליפלגו בשחיטה ולא באינך או באינך ולא בשחיטה כיון דהם מחלוקות שונים זה מזה והוא מבואר מ"מ למדנו טעם נכון להרמב"ם ז"ל. איברא דעדיין קשה לי בדבריו הא דכתב דאפי' שעבד באונס לא ישא את כפיו דהא בגמ' לא משמע הכי דאפי' רב ששת לא קאמר בגמ' אלא שוגג דוקא משום דדריש למכשול עון או מכשול דהיינו שוגג או עון דהיינו מזיד אבל אונס ליכא קרא לפוסלו והרב כ"מ בפ' הנז' הקשה קושיא זו באופן אחר וז"ל צ"ע מנא ליה דכהני הבמות וכהנים ששמשו בבית חניו לא משמע שהיו אנוסים ע"כ. על כן היה עולה בדעתי לומר דהאי באונס שכתב רבינו כאן הוא ט"ס וצריך להיות בין במזיד בין בשגגה ויגיד עליו רעו פ"ט מה ביאת מקדש שלא כתב שם הרב אלא כל כהן שעבד ע"ז בין במזיד בין בשוגג ולא הזכיר שם אונס כלל אבל מ"מ היזק הוא לשבש הספרים. והרב מהר"ר לוי ן' חביב ז"ל בפסקיו סי' נ' היה לו כן בנוסחאת רבינו והרגיש דלמה בחלוקה דוכן כהן שהמיר לע"ז לא הזכיר אונס ושוגג וכתב שם ואין ספק שאין הפרש בין שוגג ואנוס למומר ברצונו ולא הוצרך הרב לפרש כי סמך למה שאמר ופי' הדבר בעע"ז האמור בתחלה ע"כ הרי תפס הדבר במושלם דאפי' באונס פסול לדעת רבינו ולכן קשה לי מה שהקשיתי ויותר יש להפליא הפלא ופלא על הרב ב"י שכתב בטור א"ח סימן קכ"ח ולענין הלכה וכו' ונראה דע"כ לא פליגי אלא בנשתמד ברצונו וכו' אבל היכא דנאנסו אפי' לדעת הרמב"ם וספר הזהיר נושא את כפיו וכו' דאיך כתב כן הרי בהדיא כתב הרמב"ם דאפי' באונס נפסל והוא עצמו תמה עליו על כך בספר כ"מ: למדנו דלהרמב"ם כהן שעבד ע"ז ולא אפי' עבד אלא קבלה באלוה ואפי' באונס לעולם לא ישא את כפיו אבל מ"מ לענין ש"צ ודאי דהיכא דעשה תשובה מהני להיות ש"צ כפי מ"ש הרב מהר"ם ז"ל בתשובה סימן פיו דס"ל ז"ל דש"צ קיל מכהן לישא את כפיו אבל דעת הטור הוא בהפך דסובר בא"ח בסימן קכ"ח דלענין נשיאות כפים מהני ולענין שליח צבור לא מהני וכמו שכתב הרא"ם ז"ל דאיהו בעי שלא יצא לו שם רע בילדותו וכדכתב בסימן נ"ג דצריך שיהא פרקו נאה וטעמו דדוקא גבי נשיאות כפים התירו משום דכתיב ואני אברכם וכדאמרו בירושלמי שלא תאמר פלוני כהן פלוני מגלה עריות וכו' אבל לענין שליח צבור לא שייך הך טעמא. ועוד יש לתת טעם לדבריו דשאני הכא דהיא מצות עשה לברך על כל כהן וכהן ואם אתה מונעו אתה מבטלו ממצות עשה כמו שכתב הרא"ם ז"ל שם דהוי כאומר לו הוסף רשע ואע"פ דהרמב"ם ז"ל אין כן דעתו אלא דקיל ש"צ ושאני ברכת כהנים דאתקש לעבודה וכדכתב בפ' ט"ו מה' תפלה וברכה כעבודה היא ולכך אסר שם ולא בש"צ מ"מ כתב הרא"ם ז"ל באותה תשובה דאין לדקדק כן אלא מפ"ח וכמו שהכריח הדבר שם אבל מהא דכתב דגבי כהן לא מהני אין להוכיח דאדרבה נאמר דאית ליה כסברת הטור דעדיף ש"צ מכהן וכדכתיבנא וכיון דבכהן לא מהני כ"ש בש"צ אבל השתא דהוכיח הדבר מפ"ח מוכרחין אנו לומר דאית ליה להרמב"ם דקיל ש"צ מכהן ועם מה שכתבתי נחה שקטה תמיה שתמה א' מהרבנים נר"ו על הטור והרמב"ם ונתבארו דבריהם יפה לע"ד ואע"פ שאין ברור בדברי הטור דאית ליה בסי' קכ"ח שישא את כפיו אדרבה מדלא הקשה לרב נטרונאי אלא לענין קריאת התורה משמע דבנשיאות כפים מודה דלא ישא מ"מ כתבתי כן לומר דאפי' דיסבור הטור כן לא קשיא ליה מש"צ: מכל מקום לענין הדין יראה ודאי דאין לנו לזוז מדברי הרא"ם ז"ל הגם כי ראיתי להרב מורי בפסקיו חיב סי' קצ"ה כתב על ענין כיוצא בזה וז"ל ומה שהביא ראיה מרא"ם ומהרמב"ם ז"ל הרי הרא"ש בתרא וכו' וכן בנו ולא חשו לדברי הרמב"ם רצוני לומר כי התנאים הנז' בש"צ היינו דוקא כש"צ דתעניות הא בשאר ימים אינו כן וא"א אלא בא' מב' דברים או דס"ל להרא"ש דאינו כן ופליג להרמב"ם או דס"ל דהרמב"ם מה שסתם כאן גלה כאן והכל שוה ועכ"פ צריך להחזיק בדברי הרא"ש ובנו דהוו בתראי טובא וכ"ש במקו' דבמילי דקדמאי איכא ספק וכו' ע"כ משמע דאית ליה כהרא"ש והטור מכל מקום מההיא תשובה מוכח דאית ליה להרב ז"ל דאם עשה תשובה גמורה מהני יע"ש וא"כ בנ"ד הרי עשה תשובה גמורה. ועוד מ"ש שהרא"ש ז"ל סובר כן איני רואה הוכחה בדבריו דבתשובה שכתב הטור בשמו בסי' נ"ג לא כתב שם אלא דאם הש"צ רשע גמור הוי נתנה עלי וכו' אבל אם אינו רשע לא. איברא דהרשב"א ז"ל בתשובה בסי' רט"ו הוזכרה שם בב"י משמ' קצת דאית ליה כסברת הטור שכתב שם שא' מהדברים המחוייבים לשליח צבור שיש לו נעימה כדתניא בפ"ב דתעניות ונרא' מדהביא ראיה מש"צ דתעניות לש"צ דעלמא משמע דאית ליה דהכל שוה מ"מ אני אומר כיון דהרא"ם ז"ל פסק כן אין לנו לזוז מדבריו ומה גם אחר אשר הסכימה דעת הרבנים נר"ו עמו ואני אחריהם כשולי מעיליהם הכלל דהאיש רבי יעקב כשר הוא למנותו שליח צבור ולהיות שוחט ובודק הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: הקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה שאלה ד ילמדנו רבינו קהל אחד שנתפשרו עם מלמד אחד ללמוד את בני הקהל בעד שנה א' תמימה בתנאי שלא יוכלו הקהל להניח אותו ואם יניחוהו שיתנו לו שכר כל השנה משלם וכן גם הוא להם והכל בגזרת נח"ש ואם יניחו אותו יהיו בכלל נידוי ח"ש וכן גם הוא וכתנאי בני גד ובני ראובן ועתה הקהל אינם רוצים שילמוד את בני הקהל יורנו מורנו אם חייבים לפרוע כל השנה אחר שהיה תנאי ביניהם שילמוד את בני הקהל שנה תמימה ואם לא יפרעו יהיו בכלל נח"ש ומשכורתו תהיה מה' שלמה: תשובה הטור בח"מ סי' שליו גבי מי ששכר מלמד לבנו כתב בשם רבינו יואל דאם התלמיד חלה ורגיל באותו חולי פסידא דב"ה ונותן לו שכרו משלם לא כפועל בטל דכל לומדי תורה כשאין לומדים הבטלה גורם להם שכחה ודמי לאוכלוסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי ע"כ. מכאן משמע דכיון דהקהל שכרו למלמד לשנה וחזרו בהם נותנין לו שכרו משלם ולא כפועל בטל דלומדי תורה דמו לאוכלוסי דמחוזא ואע"ג דהקהל לא נטלו קנין אין בכך כלום דמלמד כפועל הוי והפועל התחלת המלאכה הוי הקנין כדכתב הטור בסימן של"ג בד"א כשלא התחילו במלאכ' וכו' אבל אם התחילו במלאכ' אין ב"ה יכול לחזור וכו' ואע"ג דשם נותן שכרו כפועל בטל הכא נותן משלם מטעמ' דכתי': איברא דזה ימים באה לידי שאלה מקאשטוריאה על חכם אחד שהוציאוהו תוך זמנו ופסקתי שיתנו לו שכרו משלם וכן הסכימו רבני עירנו נר"ו ובראשם הרב הגדול מורי ורבי הכ"מ והארכתי שם בפסק ההוא ובתוך הדברים כתבתי שם וז"ל ואי משום דאינו דומה הבא טעון להבא ריקן ומשום הכי לא יתנו לו כל שכרו אלא יפחתו לו הטורח הרי כתב הרשב"א ז"ל הוזכרה בב"י סימן של"ג גבי בני חבורה ששכרו חכם לדרוש דאדרבה לב הדורש שמח וכו' ואע"ג דבסימן אלף קנ"ז ותרמ"ב תלה הפרעון בראיית ב"ד דאם נראה להם דיש לו טורח נותן לו כפועל בטל לא כתב הרב שם כן אלא גבי מלמד תלמידים דיש טורח קצת אבל חכם מרביץ תורה ודורש ודאי דעונג הוא לו להשמיע תורה להם ולכך בההוא תשובה דבני חבורה ששכרו חכם לדרוש לא חילק בכך ע"כ מה שכתבתי בתוך אותו פסק. ולפי זה יש מקום לקהל לומר קים לן כהרשב"א דתלה הדבר בראיית ב"ד בענין למוד התלמידים וכיון דנ"ד הוי למוד התלמידים יראו ב"ד ואם יראה להם שהוא לו טורח נותנים לו כפועל בטל מ"מ אני אומר אם התנו מתחלה בכך שאם יחזרו בהם שישלמו לו הכל משלם פשיטא שחייבים הקהל וכמבואר בההיא תשובה דרב ששכרו י' תלמידים בי' ליטרין שהביא הרב ב"י בסי' של"ג ואם לא התנו כן בפי' מ"מ אני אומר שאינן יכולים להניח אותו מפני גזרת נח"ש שקבלו עליהם: עוד שאל השואל אם מלמד זה נשוי אשה ואשתו בעיר אחרת אם יכול ללמד תינוקות בעיר ההיא כיון שאין אשתו עמו באותה העיר ואם יכולים הקהל לסלקו בשביל כך. לזה אני אומר דאיברא דמשלה היא בסוף קדושין לא ילמד רווק סופרים ר' אליעזר אומר אף מי שאין לו אשה ואבעיא לן בגמ' מי שאין לו אשה כלל כלומר ומוסיף אדתנא ק' דקאמר רווק שלא נשא אשה מימיו הא אם נשא אשה מימיו אע"ג דמתה ילמד ואתא ר' אליעזר לומר דאפילו היתה לו ומתה אסור אא"כ הוא נשוי בעת ההיא ואעפ"י שתהא האשה בכל מקום שתהיה או דילמא בשאינה שרויה אצלו קאמר כלומ' דאלו ת"ק נמי אית ליה דבעינן שיהא לו עכשיו כשהוא מלמד אבל לא בעי שיהא שרויה אצלו במקומו אלא אפילו בעיר אחרת ואתא ר' אליעזר לומר דבעינן שיהא שרויה אצלו בעירו ואע"פ שלא תהא ממש בבית הספר לא איכפת לן ופשיט תלמודא דר' אליעזר אין שרויה אצלו קאמר וא"כ לדידיה אפילו שיש לו אשה כיון שהיא בעיר אחרת לא ילמד תינוקות. ומדברי הרמב"ם בפכ"ב מהלכות איסורי ביאה נראה דפסק כר' אליעזר שכתב ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו ע"כ נראה דפסק כר' אליעזר דאית ליה דבעינן שרויה אצלו בעירו אבל לא איכפת לן שתהא בבית הספר ודלא כת"ק דאית להו דכיון שהוא נשוי אפי' שתהיה בעיר אחרת מותר וכתב שם הרב המגיד דטעמו משום דשקלי וטרו בגמ' אליבא דר' אליעזר והוא ז"ל דחה דמן הבעיא נפקא נמי לת"ק דלצד א' לת"ק מותר אפילו שמתה אשתו ולצד ב' בעי' שיהא לו עכשיו כדכתיב' ואם כן הבעיא דבעי הוא משום דנפקא לת"ק ולא לר' אליעזר וכתב שכן דעת ההלכות שלא הזכירו הבעיא וכ"ת כיון דנפקא לת"ק היה להם להזכירה משום דלצד שני דבעיא דר"ל אינה שרויה אצלו