לשון הזהב שבת ב

בעזה"י אתחיל לכתוב חידושי מסכת שבת שנת תקכ"ח לפ"ק. דף ב ע"א ברש"י בד"ה יציאות השבת. וגם ד"ה שתים עד וכן בכל מלאכת שבת. נ"ל המשך דברי רש"י דכל היכא דתני שתים שהן ד' קאי אידוע דהיינו אקרא שתים דכתיבין הן ד' וגם לשון השבת בה"א משמע הידיעה ר"ל יציאות השבת הידועין שתים שהן ד' והכא לא מצא קאי אקרא דבקרא לא כתיב רק הוצאה ובהך שתים הוא הכנסה והל"ל אחת שהן ד' כמו בשבועות ואינך דקאי אקרא כמו שמבאר רש"י דבקרא קאי רק בהוצאה לכך כ' רש"י האמורות לשבת ר"ל שנאמרו בפ' כלל גדול באבות מלאכות המוציא מרשות לרשות הן שתים כמו שמפרש הכא בגמ' ע"ב דשם מיירי אף בהכנסה מי לא עסקינן ושהן ד' מה שהוסיפו עליהן לאסור אבל קשה מנ"ל דשם לא מיירי אף בהנך דאסורין כיון דקתני סתמא המוציא וכו' לכך כתב רש"י ועל ב' אלו וכו' עד וכן בכל מלאכת שבת ר"ל מדאחשבי' בהדי שאר מלאכות ש"מ דמיירי דוקא בהנך שתים דחייב עלי' ושפיר שייך שהן ד' וק"ל ובזה שייך טפי ק' התוס' דליתני שם כיון דקאי עלה וק"ל:

ברש"י בד"ה ב' שהן ד' בפנים לאותן העומדין בפנים ובשבועות פירש"י בפנים היינו הכנסות ובחוץ הוצאות והוא תימה ונראה לפע"ד לתרץ דשם מקשה כמו הכא דליתני בפנים ובחוץ כי הכא אמאי תני ב' שהן ד' ותו לא וקשה אמאי לא מקשה סתירה היכא תני בשבועות שתים שהן ד' הא איכא ד' שהן ח' והאיך תני דבר שאינו וצ"ל דהי' מפרש דשם מיירי מחדא או בפנים לחוד או בחוץ לחוד וליכא יותר אלא דפריך ליתני גם האידך אלא דקשה דא"כ ליתני בפנים או בחוץ היכא תני סתמא יציאות השבת ב' שהן ד' משמע דכולהו ליכא יותר רק הוצרך רש"י לפרש דהמקשה כדי שלא יוקשה סתירה הי' מפרש בשבת בפנים היינו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות וא"כ שפיר מיירי רק בחוץ דהיינו הוצאות והא דלא תני בחוץ הא תני לה יציאות והכא ר"ל בשבועות הוצאות ממש אע"ג דבשבת קרי תנא גם להכנסה הוצאה אין זה קושיא גם אם יקרא להוצאה לבד הוצאה והוי כמו דתני בחוץ ולא קשה סתירה רק מקשה ליתני גם בפנים כמו בשבת אבל למסקנא דגם שם תני הכנסות רק כולה לחיובא תני ודאי מפרשינן הכא פירוש מרווח יותר כמ"ש התוס' ודוק ועיין בחידושים בגמ' בע"ב שכתבתי עוד תירוץ אחר בטוב טעם:

שם ברש"י וכן בכל מלאכות שבת נ"ל לפי פשוטו משום דרש"י מפרש דנפיק מויעבירו קול וקשה דלפי זה אינו חייב אלא מלקות מאל יביא עוד נדבה שהוא לאו לכך פי' משום דגלי קרא דהוי מלאכה הוי כמו בכל מלאכת שבת דכתי' מות יומת וקרא אתי לגלוי רק דהוי מלאכה וק"ל:

ברש"י בד"ה שניהם פטורין מה שמייתי רש"י ק' הגמ' ותירוצו נ"ל דבא להכריח פירושו דלא כרבותיו וכריב"א רק דקא חשיב עקירות כמ"ש רש"י קודם חד לעני ולבע"ה חדא והיינו עקירות מדחשיב להו שהן ד' משמע שהוסיפו לאסור משום שקרוב לבוא הכא גופא לידי חטאת והוי קצת דומיא דשתים שחייב חטאת והנה אסורין לחודא ג"כ משא"כ בהנחת לחוד לא מיסתרי אלא אם נעשה כל המלאכה כמו הכא כמו שאבאר בגמ' בעזה"י לכך לא קחשיב להו לאיסורא הכא ואף א"ת דאף לחוד אסור היינו ודאי דגזרינן משום מקום אחר שמא יעשה כל המלאכה אבל כאן בהנחה לא יכול לבוא לידי חיוב חטאת ולא הוי כלל דומיא דשתים לכך לא קחשיב וזה מביא מהגמ' דקאמר דקאתי לידי חיוב חטאת ומדוקדק כל זה היטב בלשון רש"י ודו"ק:

אמנם עיקר דברי רש"י שכ' כאן במשנה מתחילה דעקירות קחשיב דהיינו אחת לעני ואחת לבעה"ב הוא למותר כאן במשנה והו"ל לפרש כן בגמ' כמו שמפרש שם ולא יצטרך להביא כלום ולהניח על פירוש הגמ' וביותר מה שמבאר שבבבא זו היא אחת לעני ואחת לבע"ה דהוי כמתנגד לפירושו כמו שהקשו תו' באמת בגמ' דלא תני תרתי בעני באחת ועכ"פ הוי לי' לכתוב בקיצור דעקירות קחשיב ולא לפרש דבר המתנגד והוא למותר וביותר תמוה בגמ' גבי דאתי לידי חיוב חטאת מבאר ג"כ רש"י בפירוש עוד הפעם בבא זו שהוא אחת לעני ואחת לבע"ה וכ' פי' רבותיו שהוא תרתי לעני משמע שבא לסייע פירוש רבותיו ואנן חזינן דרש"י תופס פירושו עיקר לכן נלענ"ד דאדרבה זו הטענה מסייע לפירושו שבזה מתורץ קושיא במשנה ולזה כתבו רש"י הכא במשנה והיינו דעכ"פ הו"ל לתנא לפרש כל בבא דב' שהן ד' בפ"ע כמו שתנא ברישא דהיינו אחר שפירש השתים לחיוב דעני הוי לי' לפרש הד' לפטור דעני ולא לערב ולחלק לפרש בכל אחד השתים דחיוב כאחת ואח"כ הפטורין לזה כ' רש"י משום דתנא בכל בבא חד לעני וחד לבע"ה לכך צריך למיתני אחר שתיהן כיון דכל בבא מיירי משתיהן ולמיתני תרתי פטורי דעני כאחת לא הי' יכול שהי' צריף להאריך כיון דעקירות קא חשיב והיינו משום דגמ' פריך וכו' וזה מדוקדק היטב גם בגמ' דכ' ורבותי פירשו וכו' וזה סתר לי' דהא הוי תרתי דעני באחת וא"כ הו"ל למיתני ברישא כל חד אחר החיוב ולזה פירושו עיקר ודוק ועיין בגמ' שכתבתי עוד ישוב לפירש"י בדרך יותר מתקבל בדרך לימוד תלמידים אמנם זה נראה לי קרוב לפשוטו יותר:

בתוס' בד"ה יציאות וכו' וקתני הוצאה לבסוף ר"ל דא"ל דעיקר הוצאה חביבא לי' לאקדומי שהוא