קונטרס הספקות מב

מכריע מסברתו יכול להכריע אפי' כיחיד נגד רבים ואפי' להוציא מהמוחזק וכדתנן בריש עדיות למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין כו' שאם יראה ב"ד דברי היחיד יסמוך עליו ופירש הראב"ד ז"ל שאם יראה לב"ד שהלכה כדברי היחיד יקבע הלכה כמותו והלכך כ"א מחויב להרחיב דעתו ולחזק בראיות שהראיות יתנו עדיהן ויצדקו ואם נכוחות וישרות הן יעוררו לב הדיין המשכיל ע"ד אמת להכריע כמותו. גם מ"ש בפרט שאין להם מקום לסמוך תמהני הלא קבעו יתד במקום נאמן דא"ה במא"ה. ואיהו ז"ל לשיטתו שפירש בטעמא דגבי דיינים שנים אומרים חייב וא' אומר זכאי חייב והולכין א"ה משום דבשאר רובא ומיעוטא שניהם אמת כמו מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן שניהן אמת הרוב קונים לרדיא והמיעוט לנכסתא אבל גבי' סברת הדייני' אחת מהצדדי' שקר דאם הוא חייב אינו זכאי וכן להיפוך ויותר מסתבר לתלות הטעות במיעוט מלתלות ברוב ולפי"ז גם בפ"ד בענין ממון הולכין ג"כ אחר הרוב מה"ט אבל טעמא קלישא הוא תדע שבפ"ק דחולין ילפינן רובא דאיתא קמן מאחרי רבים להטות דכתיב גבי סנהדרין ולדבריו היכי יליף לימא דהתם טעמא משום שיותר יש לתלות הטעות במיעוט מברוב משא"כ בט' חניות דרובא ומיעוטא שניהם אמיתיים אבל מ"ש האורו"ת דקבלה בידו שאין לומר קי"ל כאותו פוסק אשר הרב המחב' והרמ"א לא הזכירו דעתו בש"ע יפה אמר וכן שמעתי שאין לומר קי"ל נגד הכרעת רמ"א וכל זה לדעתי מטעם קבלה נהגו בי' לפי שאנחנו נגררין אחר הכרעת רמ"א וע"ד שהבאתי בסמוך בשם הרדב"ז ודלא כאורו"ת שכתב בזה טעם רחוק ע"ש

ז בענין ס"ס הסכימו כל האחרונים ז"ל שאין להוציא ע"י ממון מהמוחזק וטעמייהו דס"ס לא עדיף מרובא וגם הוא לא מהני להוציא מהמוחזק כמו שנתבאר. והרב מוהר"י בן לב דעתו להוצי' ממון בס"ס וראיותו מדברי התוס' דפ"ק דכתובות (ט') ד"ה אי למיתב לה כתובה והבאים אחריו השיבו עליו ועל ראיותו ודיבור התוס' הנ"ל שנראה הימנו שמוציאין הקיפוהו בחבילות תשובות החפץ יעיין אחריהם בתשובת מוהרי"ט ובחידושיו פרק המדיר ובפ"י ובתשובות שב יעקב ורב אחי ומורי האריך הרבה בזה בקונטרס ש"ש אשר לו וגם הרב ז"ל נחלק על מוהר"י בן לב ז"ל בזה והבי' ראי' מפורשת מדברי הרא"ש שכתב בפרק ב' וז"ל ולדברי האומר דכל תיקו דתפס לא מפקינן מיני' הכי נמי אם תפס הבהמה משתלם ממנה חצי נזק ואף על גב דיש ספק ספיק' לחצי נזק דדילמ' אורחה היא ופטור לגמרי ואת"ל השת' מחמת ביעוט קאתי דילמ' יש שינוי בצרורות לרביע נזק ע"כ ואני בעניותי מצאתי כן להדי' ברא"ה בחידושיו בפרק קמ' דכתובות דף י' על הא דאמר רב יהוד' אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה עלה בתחלה בדעתו לומר דלמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה לא תפסיד אלא מנה דעל אידך מנה איכ' ס"ס דילמ' קודם שנתארסה ואת"ל אחר שנתארסה דילמ' באונס ולבסוף כתב ומסתבר' שלא נאמרו שני ספיקות להקל אלא באיסורין אבל בממון הממע"ה ע"כ והלכך נ"ל שבחנם נדחקו האחרונים ז"ל בדיבור התוספות דלשם כי אין לרחק שהתוספות יסברו דמוציאין ממון בס"ס כיון דחזינן דכך עלה גם כן על דעת הרא"ה ואפשר דסברי דס"ס הוי רוב חשוב וע"ד שמחלקין בריש סנהדרין גם לפי מה ששמעתי דס"ס הויא רובא דאיתא קמן שתלתא צדדי הספק לפנינו י"ל דסברי כדעת גליון תוספות שהבאתי לעיל דרובא דאיתא קמן מהני בממונא אבל לדינא נקטינן כדעת הרא"ש ומסקנת הרא"ה דל"מ ספק ספיקא בממון וכן נראה בעיני להביא ראי' מדברי הרמב"ם שבפרק ב' מנזקי ממון כתב ז"ל בעטה בארץ ברשות הניזק והתיזה צרורות מחמת הבעיטה והזיקו שם חייב לשלם רביע נזק שזה שינוי הוא בהתזת צרורות ואם תפס הניזק ח"נ א"מ מידו ואפי' היתה מהלכת במקום שא"א לה שלא תתיז ובעטה והתיזה משלם רביע נזק עכ"ל. והנה הבבא הראשונה היא בעיא דיש שינוי לצרורות לרביע נזק והבבא השני' היא בעיא האחרת דהלכה במקום שא"א כו' אי נימא כיון דלא אפשר לה אורחה היא או דילמא השתא מיהת מחמת ביעוט קאתי. והנה גבי בבא השני' הזאת איכא ס"ס לשלם ח"נ הספק א' דלמא אין שינוי לצרורות לרביע נזק ואת"ל יש שינוי בצרורות דלמא האי כיון דא"א לה אורחה היא ואפ"ה לא מחייב לי' הרמב"ם יותר מרביע נזק. והיא ראי' ברורה. ומ"ש הרמב"ם בפי"א מהלכות ביכורים לענין פדיון בכור שלפי שאינו נפטר אלא בשתי ספקות חייב ליתן פדיונו הטבתי אשר דברתי בזה לעיל בסעיף ה' דבממון עניים שאני דהולכין בי' אחר הרוב ומש"ה מהני בי' ג"כ ס"ס שהוא ג"כ מטעם רוב לפי מה שהשרישונו רבותינו האחרונים ז"ל ע"ש

ח והוי יודע שמדברי התו' בשלהי פ"ק דכתובות שהבאתי לעיל בסעיף ד' שכתבו דברוב ישראל מחזירין אבדתו אפי' לשמואל דסובר א"ה במא"ה משום דבמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן בא המעו' לידו