קובץ הערות קלו

בודאי לא היתה כונתם להקשות דכיון דיש בחירה האיך משכחת לה ידיעה דזה לק"מ דכמו שהקב"ה יודע כל העתידות כן הוא יודע איך תהי' הבחירה אלא דהקושיא היא להיפוך דכיון דכבר יש ידיעה מוקדמת א"א שתהא אח"כ הבחירה היפוך הידיעה זו היא קושיתם. ולפי הנ"ל לכאורה גם זה ל"ק דאפילו אם נאמר כן דאחר הידיעה א"א שתהי' בחירתו היפוך הידיעה מ"מ הרי הוא עושה גם ברצון עצמו דגם אילו לא היתה הידיעה מכריחתו היה עושה ג"כ כמו שעושה עכשיו והוי כמו אונס ורצון יחד ושפיר הוי בר עונש כה"ג כנ"ל וא"כ למה טרחו הראשונים כ"כ בישוב קושיא זאת וצ"ע

בענין ידיעה ובחירה. והג"ר לוי זצ"ל מילייקווסקי אמר. שכן מפורש בגמ' פ"ק דסוטה (ט'). שמשון בעיניו מרד. שנאמר כי היא ישרה בעיני. לפיכך נקרו פלשתים את עיניו. איני. והכתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא. כי אזיל. מיהא בתר ישרותיה אזיל: סימן נ'

א) פ' הבא על יבמתו. אשת כהן שנאנסה. בעלה לוקה עליה משום זונה. ובכסא דהרסנא סי' ש"מ. העיר מזה לשיטת הרמב"ם. דבכל חייבי לאוין בעל ולא קידש אינו לוקה. וא"כ למה ילקה הבעל על אשתו זונה. דהא הקידושין היו בהיתר. והנה יש להסתפק. בהא דבעינן קידש ובעל. אם הקידושין והבעילה הן שני חלקי האיסור כמו עקירה והנחה בשבת. וא"כ לא ילקה אלא א"כ הקידושין היו ג"כ באיסור. או אפשר. דהאיסור הוא על הביאה גרידא. אלא דבעינן שתהא דרך אישות דוקא. ולא דרך זנות. ולפי פירוש זה שפיר לוקה הבעל. אף אם הקידושין היו בהיתר. אבל אם נפרש כן. תיקשי להרמב"ם קושית תוס'. דבכל חייבי לאוין הוי קידושין שאין מסורין לביאה שהרי הקידושין גורמין שתהא הביאה אסורה. אבל לפירוש ראשון ניחא. שאין הקידושין גורמין לאסור הביאה. אלא הקידושין והביאה יחד. הן שני חלקי האיסור. וכן צ"ל לכו"ע. במחזיר גרושתו. דהכל מודים. דבעל ולא קידש אינו לוקה. ותיקשי דהוי קידושין שאין מסורין לביאה. אלא ודאי צ"ל. דהקידושין הן חלק מהאיסור. והא דהבעל לוקה בבא על אשתו זונה. אף דהקידושין היו בהיתר. צ"ל כמ"ש למעלה. דהיכא דלא שייכי קידושין. לוקה בביאה גרידא כמו בבא על זונה נכרית

ב) ובהא דאמר רבא. גבי חייבי לאוין דכהונה. בעל לוקה. פירשו בתוס'. דבבעל לוקה גם על הקידושין. ובחידושי הרמב"ן ור"ן. פ"ק דבבא מציעא. הקשו איך ילקה על הקידושין בבעל אח"כ. הא הוי התראת ספק. והקושיא הזאת היא. אם נפרש דהביאה היא רק תנאי לאיסור הקידושין. ושפיר הוי התראת ספק. כמו באכליה לאיסוריה. והדר אכליה לתנאיה. (ספ"ג דשבועות). אבל אם נאמר. שהקידושין והביאה הן שני חלקי האיסור. לא שייך להקשות כלל מהתראת ספק. כמו אם התרו בו בשעת עקירה דלא הויא התראת ספק. שמא לא יגמור ההנחה. וכן באוכל כזית חלב בכדי אכילת פרס. והתרו בו בתחילת האכילה. ומ"ש רש"י פ"ג דמכות. לגירסתו בביטלו ולא ביטלו. דהוי התראת ספק. הטעם מפורש בדבריו שם דביטול העשה אינו חלק מהאיסור אלא כמו תנאי. ולגירסת הגאונים דבביטלו ולא ביטלו. הוי התראת ודאי. כתב שם הריטב"א בשם הרמ"ה משום דהביטול הוא חלק מהאיסור. וטעם החילוק בזה. דהיכא דההתחלה והגמר שניהן חלקי האיסור. לא שייך לומר בההתחלה התראת ספק. שמא לא' יגמור. שהרי ההתראה חלה. בין על ההתחלה. בין על הגמר ומתרין אותו. שאם תתחיל ותגמור. תתחייב בודאי. משא"כ היכא דהגמר אינו חלק מהאיסור. אלא תנאי. אין ההתראה חלה כלל על התנאי. אלא על האיסור גרידא. ובזה הוי התראת ספק. שאפילו אם יעבור על ההתראה ויאכל האיסור אפשר שלא יתחייב היינו אם לא יעבור על התנאי. וא"כ מקושית הרמב"ן ור"ן מוכח דס"ל דהביאה אינה חלק מהאיסור. אלא תנאי. וצריך תלמוד: סימן נ"א

א) ריש פ' הבע"י מה א"א מן האב שריא לאחר מיתת הבעל אף א"א מן האם שריא אמר קרא היא בהווייתה תהא. וכתב רש"י אע"ג דילפינן אחוה מבני יעקב איכא למימר מן האב מצוה מן האם רשות. וקשה כיון דליכא זיקה מאיזה טעם תהא ניתרת מ"ש מאיילונית. וכעין זה הקשה הרמב"ן ל"ל קרא לאסור א"א בחיי בעלה מ"ש מאיילונית ותירץ דאיילונית ילפינן מהכא כיון דגלי קרא דבחיי בעלה אסורה. וכן א"א מן האם אלמא דשלא במקום מצוה אסור. עוד תירץ שם דאיילונית מתחלה אינה עומדת ליבום אבל בא"א בחיי בעלה כיון שעומדת ליבום שריא בלאו קרא. וקשה דמ"ש מנולדו בנים דאסורה אף דבתחלה לא היו לה בנים והיתה עומדת ליבום. וי"ל דהתם נאסרת בשעת לידת הבנים דהא גם עכשיו היא אשתו אבל בגירשה אינה נאסרת עכשיו אלא א"כ היתה אסורה קודם גירושין ולתירוץ זה אכתי תיקשי ל"ל קרא באחין מן האם. וי"ל הכונה בהא דאחין מן האם רשות דהוא ג"כ יבום אלא שאינו יבום של מצוה רק יבום של רשות והיתר אשת אח אינו תלוי במצוה דוקא כמ"ש הרשב"א דגם קודם מ"ת הותר איסור ערוה משום יבום אף שלא הי' אז מצוה ביבום. מיהו הריטב"א שם חולק על הרשב"א בזה פ' נושאין על האנוסה (צ"ח) ודעת הרמב"ן שם כדעת הריטב"א

ב) כתבו בתוס' ר"פ הבע"י דבג' דברים שחייב למסור עצמו למיתה מ"מ אם עבר פטור ממיתה. וכן כתב הרמב"ם והטעם דילפינן מקרא ולנערה לא תעשה דבר וע"כ קרא איירי במקום שחייבת למסור עצמה כגון שעושית מעשה דאי בגוונא דתעבור ואל תהרג ל"ל קרא. לפוטרה ממיתה כיון דמותר לה לעבור לכתחלה. ומוכח מזה דהיכא שהדין הוא יהרג ואל יעבור האיסור במקומו עומד אלא שפטור ממיתה מגזה"כ. דאי נימא דגוף האיסור נדחה אלא דאסור מקרא דבכל נפשך אינו אלא איסור עשה ולא איצטריך קרא לפטור ממיתה. ועוד אכתי יתחייב במלקות מקרא דלא תחללו דהלאו הזה עובר גם באונס אלא ע"כ אע"ג דעובר מ"מ פטור מעונשין וכן מבואר מדברי תוס' בע"ז דלר' ישמעאל דס"ל דבצנעא אינו חייב למסור עצמו מ"מ איכא איסורא מקרא דבכל נפשך ומוכח דלרבנן דר' ישמעאל איכא איסורא דע"ז וקשה מזה למ"ש הריב"ש דאם עבר ולא נהרג אינו נפסל לעדות כיון דפטור מעונשין. ומ"ש ממזיד ולא אתרו בי' דג"כ ליכא מלקות ומ"מ פסול לעדות כיון דעבר בלאו שיש בו מלקות

ג) דף ס"ב עכו"ם אית לי' חייס עבד לית לי' חייס עם הדומה לחמור [וק' מה בכך דדומה לחמור הא גם בחמור חוששין לזרע אם לכו"ע] ובפ' נושאין על האנוסה זרע עכו"ם רחמנא אפקרה דכתיב זרמת סוסים זרמתם [וק"ק למ"ד חוששין לזרע האב גם לענין אותו ואת בנו] ולכאורה הסוגיות סותרות זא"ז. וי"ל דהכא מיירי בנכרי הבא על הנכרית והתם מיירי בבא על הישראלית או על הכותית ונתגיירה כשהיא מעוברת. אבל בחי' הרמב"ן כתב דרחמנא אפקרי' לזרעא דעכו"ם אפי' בבא על הנכרית. והא דעכו"ם יורש אביו גזה"כ