קובץ הערות קכו

דכל הפסול פוסל. אבל הכא שהבועל הוא ישראל כשר. אינו פוסל בביאתו. דפסול הנבעלת אינו תלוי באיסור הביאה. אלא בפסולו של הבועל. וכן צ"ל לדעת הרמב"ם. דבכל חייבי לאוין אינו לוקה אלא בביאה שע"י קידושין. ומ"מ נפסלת בביאת זנות. אף שאין בה לאו. ומוכח ג"כ. דהפסול אינו תלוי באיסור הביאה

י) ובפ"ק (דט"ו) בתוד"ה מה לאלמנה. מבואר מדבריהם דבביאת גר עמוני ומואבי וכו' נעשית חללה. אע"ג דלא הויא איסור כהונה. דמקרא דריש לה. עיי"ש. והקשה שם במהדורא בתרא למרש"א. א"כ כהן הבא על אחותו. דזונה משוי לה. חללה לא משוי לה. ולמה לא תתחלל מקרא דכי תהיה לאיש זר. ואף דבעינן זר אצלה מעיקרא. אפילו בחייבי כריתות לשיטה אחת. בתוס' ס"פ ארבעה אחין. אבל אחותו הא הוי זר אצלה מעיקרא. וי"ל לדעת תוס' כאן. דהא דבעינן זר מעיקרא. הכונה דבעינן שהבועל יהא פסול. לאפוקי מחזיר גרושתו. אף דאסורה לו. מ"מ לא נקרא פסול. וכן בכהן הבא על אחותו. אף שאסורה לו מעיקרא. מ"מ כיון שהוא כשר אינו פוסל. כלשון רש"י. בישראל הבא על הממזרת. דביאת כשר מאי מגרע לה. וזה ילפינן מקרא דכי תהיה לאיש זר. דאינו נקרא זר אלא אם הוא פסול. אבל כשר אינו פוסל. אף אם הביאה אסורה. והא דמתחללת מאיסורי כהונה אף שהוא כשר. התם אינה נפסלת מקרא דלאיש זר. אלא מקרא דולא יחלל. הכתוב באלמנה לכ"ג. ובר"פ הערל. גבי פצוע דכא. נשיהם לא יאכלו. פירש"י דשויא חללה. והקשה הרשב"א. דאין חללה אלא מאיסורי כהונה. אבל דעת רש"י כדברי תוס' כאן. דמקרא דלאיש זר ילפינן דמתחללת. והא דאין חללה אלא מאיסורי כהונה. תירצו כאן בתוס' עיי"ש. והרשב"א פירש משום זונה. והקשה ע"ז. דלא הוי זר מעיקרא. כיון דנעשה פצוע דכא אח"כ. ולפי הנ"ל ל"ק. דהא דזר מעיקרא אינו אלא סימן. שהכל תלוי בפסולו של הבועל. ולא באיסור הביאה. ופצוע דכא הוא פסול. וע"כ פוסל. [וצ"ע דהתינח למ"ד בירושלמי דמותר בממזרת דהוא מפסולי קהל. אבל למ"ד דאסור בממזרת דפסול הגוף שאני ואינו מפסולי קהל. ולכאורה אינו אלא אסור ולא פסול ולמה פוסל בביאתו אפילו הוא פצוע מעיקרו. והרשב"א לא הקשה אלא אם נפצע אח"כ]. ואולי נתכוין לזה גם הרשב"א. במה שתירץ שם דבפסולי קהל לא בעינן זר מעיקרא

יא) ומה שפירשו תוס'. דבביאת הפסולין נעשית חללה. נראה שהכריחם לפרש כן. דבברייתא חשיב בין הפסולין שפוסלין גם חלל. וס"ל לתוס' דחלל אינו עושה אותה זונה אלא חללה. וכבר נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד בפי"ח מאיסורי ביאה. וכיון דבברייתא כולהו בחדא מחתא מחתינהו. א"כ כל הפסולין עושין אותה חללה. והרמב"ם פירש מה"ט להיפוך. דגם בביאת חלל נעשית זונה ולא חללה. וטעמו כתב בעצמו בפירוש המשניות פ' עשרה יוחסין. דאין חללה אלא מאיסורי כהונה. ר"ל דאינה נעשית חללה. אלא היכא דהביאה אסורה. ובביאת חלל ליכא איסורא כלל. ע"כ פירש דנפסלת משום זונה. וזה אינו תלוי בביאת איסור. כמו שביאר הרמב"ם להדיא שם בהל' איסורי ביאה עיי"ש: סימן מ"ה

א) בספר אגרות הרמ"ה. נגד הרמב"ם. הובאו שם אגרות הרשב"א. בעל התוס'. השגות על הרמב"ם. והקשה שם הר"ש על שיטת הרמב"ם. דבכל חייבי לאוין בעל ולא קידש אינו לוקה. מהא דאמר רב המנונא. שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה. דמיירי שזינתה בלא קידושין. מדקאמר נישאו אין זינו לא. לימא תיהוי תיובתא דרב המנונא. ואמאי נאסרת ליבמה. אי נימא דאינה עוברת בלאו בלא קידושין עכ"ל. וצ"ע להבין דעת רבינו הר"ש. דטעמא דרב המנונא מבואר בתוס' סוטה (די"ח). משום דס"ל אין קידושין תופסין ביבמה לשוק. ולדידיה ע"כ לאו דיבמה לשוק בלא קידושין הוא. דלא משכחת קידושין כלל. והרמב"ם הא איירי בחייבי לאוין דקידושין תופסין בהן. ואין לומר דכונת הר"ש להקשות דמרב המנונא נשמע לדידן. דכיון דלרב המנונא ע"כ עוברת בלאו בלא קידושין. ה"ה למ"ד קידושין תופסין ביבמה לשוק. דבהא לא אשכחן דפליגי. דא"כ ל"ל להקשות מרב המנונא דוקא. הי"ל להקשות בפשיטות ממ"ד אין קידושין תופסין ביבמה לשוק. וכן מר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאוין. וע"כ לדידיה לוקין בכל חייבי לאוין בבעילה גרידא. ומר' עקיבא נשמע לרבנן. דבהא לא אשכחן דפליגי ול"ל להר"ש להקשות מרב המנונא

ב) ונראה מוכרח מזה. שהר"ש חולק על דעת תוס' סוטה הנ"ל. וס"ל דרב המנונא אזלא אפילו למ"ד קידושין תופסין ביבמה לשוק. וראיתו מסוגיא דיבמות (צ"ו) דפליגי התם תרי לישני אליבא דרב ושמואל. דבחד לישנא אמרינן דפליגי בדרב המנונא. ולאידך לישנא פליגי אי קידושין תופסין ביבמה לשוק. ואם נפרש דהא דרב המנונא תלי בהא דקידושין תופסין ביבמה לשוק. א"כ מאי איכא בין הנך תרי לישני. זוהי ראיתו של הר"ש. דרב המנונא קאי גם למ"ד קידושין תופסין ביבמה לשוק. וע"כ הקשה מזה על הרמב"ם. ולתרץ דעת הרמב"ם. י"ל דס"ל כשיטת תוס' בסוטה הנ"ל. דרב המנונא ס"ל אין קידושין תופסין ביבמה. ולדידיה גם הרמב"ם מודה. דאיכא לאו בבעילה גרידא בלא קידושין. ובאמת צריך ביאור. בהא דס"ל לרבא דבעל ולא קידש אינו לוקה. וטעמו משום דכתיב לא יקח. וס"ל דקיחה היינו קידושין. דהא ע"כ לר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאוין. קיחה דקרא היא ביאה. ומנ"ל לרבא דרבנן פליגי בזה על ר"ע. דילמא גם אינהו ס"ל דקיחה היא ביאה

ג) אבל עיין בר"פ נושאין על האנוסה. ליקוחין כתיבי בתורה סתם. הראוי לקיחה קיחה. הראוי לשכיבה שכיבה. וא"כ לא שייך לומר מר"ע נשמע לרבנן. דלר"ע דאינו ראוי לקיחה היא שכיבה. אבל לרבנן דראוי לקיחה אינה שכיבה. ויותר מזה מצינו. דגם לרבנן דמפרשי לקיחה דקרא דהיא קידושין. ובעל ולא קידש אינו לוקה. מ"מ זה דוקא היכא דשייכי קידושין. אבל היכא דלא תפסי קידושין. גם רבנן מודו דאיכא לאו בבעילה גרידא. דהא כהן הבא על השפחה ונכרית. לוקה משום זונה בבעילה גרידא. ואם בא על זונה ישראלית. אינו לוקה בלא קידושין. אף דאותו הלאו בעצמו שיש בנכרית ישנו גם בישראלית. וע"כ צ"ל דקרא דלא יקחו. כולל בתוכו שני דינין. ליקוחין. ושכיבה. דהיכא דתפסי קידושין. הלאו הוא דוקא בקידושין. ובשפחה ונכרית האיסור הוא בביאה גרידא. וא"כ גם רבנן מודים לר"ע. דהיכא דלא תפסי קידושין עובר בביאה לחודא

ד) והנה מקושית הר"ש נשמע. דס"ל בפשיטות דהיכא דאין הביאה אסורה. אינה נאסרת ליבמה. וה"ה לדידיה באשת איש. אי משכחת גוונא. שתהא מותרת להבעל לאיש אחר. לא תיאסר לבעלה בביאה כזו. וקשה מפ"ק דמגילה. גבי אסתר. כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך. דעד עכשיו באונס. ועכשיו ברצון. ובודאי לא עשתה אסתר שום איסור בהליכתה לאחשורוש. כדדרשינן ותלבש אסתר מלכות. שלבשה רוה"ק. ומ"מ נאסרה למרדכי. והטעם כמ"ש מהרי"ק. דלא כתיב ומעלה מעל בה'. אלא