קובץ הערות קב

שהעידו לא הוי עמפ"ע אלא הרי הוא כאילו ראו את העדות כיון שגמרו בי"ד שעדותן מכוונ' כדתני' כ"מ שיעמדו שנים ויאמרו מעידנו על פלוני שנגמר דינו בבי"ד פלוני הר"ז יהרג עכ"ל וראיתו צ"ע דהתם הרי מעידין שכבר נגמר דינו ליהרג והכא הא איירי שעדיין לא נגמר דינו שהוא חייב מנה אלא שפסקו בי"ד שעדותן מכוונת. ומ"מ לענין שטר אפשר דגם לדעת רבינו יונה מהני אם מעידין כך כתוב בשטר דהוי כאילו כבר פסקו בי"ד שעדותן מכוונת. ולכאורה הי' נראה דהכל תלוי אם נגמרה הגדת הראשון שלא יוכל עוד לחזור בו אז מועלת הגדת השני מפיו. אבל מלשון רבינו יונה אינו נראה כן אלא דבעינן דוקא שפסקו בי"ד שעדותן מכוונת והעד השני מעיד שראה פסק בי"ד. אבל אם השני מעיד שראה שנגמרה עדות הראשון באופן שכבר אינו יכול לחזור בו מ"מ כיון שלא ראה פסק בי"ד הוי עמפ"ע

ח) והא דפסלינן הכא אי חזו בכתבא ומסהדי פירשו בתוס' דאיירי כשמעידין סתם על המעשה ואינן אומרים כך כתוב בשטר. והטעם דעדותן פסולה בכה"ג הוא משום דהוי עדות שקר שמעידין דבר שאינו ידוע להם. ולפי"ז ק' לשון הגמ' מפיהן ולא מפי כתבם דהא אין פסולין כלל מטעם מפי כתבם אלא מטעם עדות שקר ואפי' אם הי' הדין דעדות בכתב כשירה מ"מ הכא פסול מטעם עדות שקר וצ"ל דאה"נ דאין כונת הגמ' לפסול מטעם עדות בכתב אלא משום שאין העדות מפיהן ומידיעתן ואף דבפ' מי שאחזו מייתי הגמ' להך דמפיהם ולא מפי כתבם לפסול עדות בכתב אבל הכא אין הכונה כן. וכבר כתבו הראשונים בכמה מקומות שנמצאו בגמ' מלות שוות וענינים מתחלפים

ט) והנה בתוס' גיטין פ"ק (ד"ד) הביאו ראי' מכאן דאע"ג שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשר. וכן נראה מהא דאיתא ס"פ מי שמת. אטו משה ואהרן משום דלא מהימנו אלא גזירת מלך היא דקרובים פסולים. וכן מהא דאין עד נעשה דיין כשראו בלילה אף שהמעשה ידוע להם שראו בעצמן מ"מ עדותן פסולה. וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ ר"פ נגמר הדין דעדות נביא שיאמר שנודע לו בנבואה לא מהניא. אבל הדבר צריך ביאור דהא בעדות ממון לא איברו סהדי אלא לשקרי וכיון שהמעשה אמת מה איכפת לן שהעדים פסולים. וצ"ל דאה"נ דאם יוציאו ממון בעדות פסולה אין הממון גזל ביד המוציא אם קמי שמיא גליא שהעדות אמת אבל מ"מ איכא איסורא על הבי"ד לדון בעדות פסולה. וכמבואר ר"פ שבועת העדות דעד כשר שראה המעשה אסור לו להצטרף עם עד פסול שנמצא מכשיל את הבי"ד לדון ע"פ עדות פסולה: סימן כ"ח

א) פרק ד' אחין. תוד"ה אשה זו בחזקת היתר עומדת. וא"ת וכו' משמע דוקא. לענין ריעותא דאתיליד לאחר שחיטה וכו'. אבל אם נולד הספק מחיים. כגון ספק דרוסה. לא. משום דבשעה שנולד הספק. היתה עדיין בחזקת איסור עכ"ל. ודבריהם צריכין ביאור. דהרי גם כשנולד לנו הספק לאחר שחיטה. מ"מ הספק הוא. שמא נעשית טריפה מחיים. ואז היתה בחזקת איסור. ומאי נ"מ באיזה זמן. נודע לנו הספק. ובאמת. גם הא דקאמר בגמ'. נשחטה בחזקת היתר עומדת. איזה חזקת היתר יש. כיון דמספקינן. שמא היתה טריפה. קודם שנשחטה. אבל ביאור דברי הגמ'. הוא בחידושי הר"ן פ"ק דחולין (י"א). וז"ל, הדר אמר. נשחטה בחזקת היתר עומדת. עד שיודע לך במה נטרפה. והיינו משום דאזלינן בתר רובא. ורוב בהמות אינן טרפות. ומשום חזקה ליכא לאכשורה. דמנלן שלא היתה טריפה מבטן. אלא ודאי. אע"ג דאמר בחזקת היתר. משום רובא הוא דקאמר. עכ"ל הר"ן. ולפי"ז יתבאר החילוק. בין נולד הספק מחיים. או לאחר שחיטה. דכשנולד הספק לאחר שחיטה. כגון שבא זאב ונטל בני מעיים. והחזירן כשהן נקובין. דבזה ליכא ריעותא כלל. דהוי כאילו נאבדה הריאה. שפיר אמרינן זיל בתר רובא. דרוב בהמות אינן טרפות. אבל כשנולד הספק מחיים. כגון ספק דרוסה. בזה לא מהני רובא. דהא דרוב בהמות כשרות. היינו אותן שלא נולד בהן ספק דרוסה. אבל הבהמות שהן ספק דרוסות. מניין לנו שהן רובן כשרות. ולא מהני לאותן שנולד בהן ספק דרוסה. הרוב שישנו. בבהמות שלא נולד ספק. ודוגמא לזה. בתוס' ס"פ החולץ. דכשבא ואמר ישראל אני נאמן. אף דרובא דעלמא עכו"ם נינהו. מ"מ הבאין לפנינו בתורת יהדות. רובן ישראל ולא הוי רוב נגד רוב. דלהבאין לפנינו בתורת יהדות. לא מהני רובא דעלמא כלל. וה"נ דלהבאין לפנינו ספק דרוסות. לא מהני בהן הרוב. של הבהמות שאין בהן ספק דרוסה. וכן כתב בתבואות שור סי' כ"ט. דכשנולד ריעותא מחיים. ליכא למימר בהו. רוב בהמות כשרות. ובחוות דעת הקשה על דברי תבו"ש דאטו בבהמה חולה. לא נאמר בה רוב בהמות כשרות. וה"נ בספק אם המוח מקיפין למים עיי"ש. ואין זו קושיא. דבחולה. אין החולי גורם. להסתפק שמא היא טריפה. וכשנולד בה ספק טריפה. אינו שייך כלל. להחולי שיש בה. ושפיר אפשר לומר. אף שיצתה מכלל רוב בהמות בריאות. מ"מ עדיין לא יצאה מכלל רוב בהמות כשרות. אבל בנמצאו מים במוח. וספק אם המוח מקיפן. דהספק הוא. אם נטרפה ע"י המים. בזה אם באנו להתירה מטעם רוב. צ"ל דרוב בהמות שיש להן מים במוח. הן כשרות. ומנין לנו שהוא כן. והרוב כשרות שיש בבהמות דעלמא. שלא נמצא בהן מים במוח. לא יוכל להכריע. על אותן שנמצא בהן מים. [ובמש"כ הר"ן בהא דנשחטה בחזקת היתר עומדת דאינו מטעם חזקה אלא מטעם רובא אינו נראה כן מדברי תוס' שם בסוגיא ד"ה התם הלכתא גמירי לה מסוטה וכו'. והשתא דבעי למימר דלא מוקמינן באיסור אחזקתה כמו בסכנתא ואפי' היכא דאיכא חזקה ילפינן מסוטה וכו' עכ"ל ומבואר דאין חוששין שמא במקום נקב ניקב הוא מטעם חזקה ממש ומ"ד דחוששין הוא משום דלא אזלינן כלל בתר חזקה כמו בסכנתא. וצ"ע איזו חזקה יש]

ב) אלא דלפי"ז. דטעמא דלא אמרינן. נשחטה הותרה בנולדה הריעותא מחיים. הוא משום. דבכה"ג ליכא רובא להתיר. א"כ איך מוכח מזה. דלא מהני חזקת היתר. אם נולד הספק בשעת האיסור. אשר מזה הקשו בתוס' אהא דאמרינן. אשה זו בחזקת היתר עומדת. וי"ל דכוונת תוס' להקשות. דנהי דאין להתיר משום רובא. בנולדה הריעותא מחיים. אכתי נתירה משום חזקת היתר. דבשעה שנולדה. ודאי לא היתה דרוסה. וכשנולד בה אח"כ. ספק דרוסה צריך להעמידה בחזקתה הקודמת. שלא היתה דרוסה כשנולדה. וכמו דאמרינן הכא. אשה זו בחזקת היתר עומדת. היינו שיש לה עכשיו. ההיתר על זמן העתיד. לכשימות בעלה. ה"נ. קודם שנולד בה הספק דרוסה היתה בחזקת היתר. על זמן העתיד. לאחר שתישחט. וראוי להתירה. מטעם חזקת היתר. אלא מוכח מזה. דלא אמרינן בכה"ג חזקת היתר על להבא. כיון שנולד הספק בשעה שהיתה אסורה. אבל קשה. דאפילו נימא דבכה"ג ליכא חזקת היתר. אכתי יש להתיר. משום חזקת הגוף. דהא בשעה שנולדה ודאי לא היתה דרוסה. ויש להעמידה בחזקתה. שלא נדרסה. כמבואר פ' המדיר. בסוגיא דכלה. גבי מחט שנמצא בעובי בית הכוסות. ומוכח שם. דבכה"ג איכא חזקת הגוף. והטעם. כיון דבשעה שנולדה ודאי לא היה בה המחט. וכן כתב